איש הצללים

רון פקח את עיניו לאחר מה שנראה כמו נצח של שינה חסרת חלומות. הזיכרון של המאורעות האחרונות תקף אותה ועורר בו בחילה קשה. הוא התיישב על פינת המיטה וזימן לעצמו את העיתון שהונח מספר שעות קודם לכן בצידה השני של הדלת. הוא תר בעיניו אחר כתבה מסוימת בעיתון, עד שלבסוף מצא אותה, בפינה השמאלית התחתונה של הדף. הכתבה סיפרה על מציאת גופתו חסרת החיים של גרייבק בבית נטוש סמוך לאחד מפרברי לונדון.
'לעזאזל!' חשב לעצמו רון. הוא חשב שייקח להם לפחות יום עד שימצאו את הגופה, מספיק זמן כדי לעשות סידורים אחרונים לפני שהוא ירד למחתרת. רגע לפני שזרק את העיתון לרגלי המיטה, כותרת אחרת לכדה את עינו. הכותרת כמו צעקה:
מתחילים לגייס לצבא הקוסמים של בריטניה
הייתה זו פעם ראשונה שדבר כזה היה דרוש. והיה רשום שם שכל מי שמאמין ביכולותיו בקסם יכול לבוא למבחנים שמתקיימים בשני לחודש.
אך לא זה מה שעניין את רון. הוא דילג על מספר פסקאות עד שהגיעה לזו שחיפש, מטרת הגיוס. מטרתו של הצבא החדש היא להשליט סדר ברחובות ולהכחיד את אוכלי המוות וכל שותפיהם לפשע, לפחות עד שהממשלה החדשה תעלה. רון נזכר באותו לילה ארוך ונטול שינה בו נלחמו בתוך משרד הקסמים, היה זה הקרב האחרון לאחר אותה מלחמה נוראה, היה זה הקרב הראשון שממנו רון חשב ייצא בחיים. אוכלי המוות היו כפולים מהם במספר, הם איגפו אותם עד שלכדו אותם כנגד פסל ענק של קוסם חשוב, ואז הלא יאמן קרה.
חיוך מריר עלה על פניו של רון כשנזכר באותו לילה גורלי שבו נחרץ גורלם של כה רבים, בידיו.
רון נעמד על רגליו בהחלטיות מסוימת, ואז עמד ושקל את האפשרויות העומדות בפניו. הוא הוציא מתוך כיסו פתק שעבר קיפולים רבים ועכשיו היה מקומט יותר מהגלימה אותה לבש. רון לקח את הפתק ושם אותו על הקיר וקרע את הדף באותה שורה שבה היה רשום שמו של גרייבק, ובהה בדף מספר שניות. מי הבא בתור, ואיך מחליטים דברים מסוג זה?
הגרלה? או אולי על חומרת המעשים? או אולי על פי סדר אלפביתי? ואז פתאום ראה רון בעיני רוחו את הסדר, כאילו מישהו הכניס את התמונה לראשו. הוא תחב את הפתק חזרה לכיס הגלימה והחל לפסוע לכיוון הדלת עד שקפא במקומו מטרים ספורים מהדלת. התמונה היחידה שהוא שמר כאילו קראה לו. שלושת הנערים המסתכלים אליו בחזרה מהתמונה כאילו משכו אותו לאותו יום.
היה זה יום אביב בהיר יחסית לאותה תקופה, למרות שהיה זה אמצע האביב, שרר ערפל קל באזור. שלושת הילדים שמשקל העולם כבר לא מכביד את צעדם שכבו להם למרגלות עץ אורן בודד. רון נשען על העץ והרמיוני נשענה עליו. הוא הריח את שערה ולאחר מכן נתן לכל שריריו להירגע. הרמיוני החליטה שיש לנצור את הרגע הזה, ובצדק. היא ידעה שבעתיד הקרוב לא ירבו ימים רגועים מסוג זה. היא קמה על רגליה וזימנה מצלמה, ותוך רגע אחד ריחפה לה מצלמה לתוך היד.
היו ימים בהם היא הייתה לוקחת מספר שניות לכדי לוודא שאין אף מוגל בסביבה, אך הזמנים השתנו. היא כיוונה את שרביטה אל המצלמה והתרחקה ממנה. היא נעמדה בין שני הבנים וכרכה יד אחת סביב כל אחד מהם, אמרה לחשה משהו לרון כדי לגרום לו לחייך, והרגע הזה הונצח- לא רק במצלמה, אלה גם בליבו של רון.
כן, חשב לעצמו רון, היו אלה זמנים טובים הרבה יותר כשהם עוד היו ביחד, הוא הרמיוני ומאלפוי. רון הניח את התמונה כאשר פניה כלפי מטה ויצא מן החדר. כאשר ירד במדרגות הוא נזכר באותו דבר מה שהרמיוני לחשה לו באותו יום.
הוא היה צוחק, אם רק היה מצליח לזכור כיצד.

הפרק הקודם