קללת הפיניקס

חודש עבר מאז יום הולדתו של ג'רמי.

כשהוריה קראו את הברכה שכתבה הם כעסו מעט, אבל זעמם שכח מהר מאוד.

הם לא רצו לגלות לג'רמי על הכישורים המיוחדים של אקליס, כך קראו לזה.

הם סיפרו לו שהיא לומדת בפנימייה ואת הינשופים השתדלו להסתיר.

שבוע קודם לכן הגיע ינשוף עם רשימת הספרים, ג'רמי כמעט הבחין בו.

כעת ישבה אקליס בחדרה והתבוננה ברשימה.

חברה הטוב, דונארין או בקיצור, דוני, הבטיח לקחת אותה לקנות ספרים.

במכתבו הוא אמר שיבוא ביום שני, שבועיים לפני תחילת השנה.

סוף כל סוף הגיע היום הזה.

אקליס חיכתה למכונית הקוסמים השחורה של אביו.

דוני אמר שאחיו יסיע אותם לקנות את הספרים.

אחיו של ג'וני הוא דאטריאן, המדריך של רייבנקלו.

כל הבנות בכיתת הלחשים מסתודדות ומדברות עליו תמידת.

"אי אפשר להאשים אותן, הוא באמת נאה מאוד."

אמרה אקליס יום אחד אחרי שהיא ודוני התבדחו וחיכו את קולן.

דוני צחק עליה מאותו היום בכל פעם ששמע את הבנות מתלחשות.

אקליס שקעה במחשבות ולא שמעה את צפצוף המכונית הבלתי פוסק.

היא מיהרה לאחוז ברשימה ולפתוח את החלון. 

בסמוך לחלון ניצבה קבריולט שחורה ובה ישבו שני בחורים.

שיערם השחור בהק בשמש והם נראו חזקים וחסונים.

אקליס חייכה ומיהרה להיכנס למכונית.

"מה את אומרת? התחלתי להרים משקולות".

אמר דוני בקולו המשתטה וחשף בליטה קטנה מתחת לשרוול חולצתו.

אקליס ציחקקה והביטה עמוק לתוך עיניו הכחולות, כמה התגעגעה לחוש ההומור שלו.

המכונית התחילה לנסוע ואקליס בחנה את עצמה בחתיכת מתכת ששימשה לה למראה.

שיערה האדמוני הארוך השתפל על גבה, מבריק לאור השמש.

עיניה הירוקות כעלה נצצו וחיוכה חשף שורת שיניים לבנות לבושות גשר מתכתי.

הנסיעה הייתה קצרה מאוד ובלי ששמו לב הגיעו לסימטת דיאגון.

דוני ואקליס יצאו מהמכונית ורצו לחנות ניקיון שנתי - חנות המטאטאים.

הם בהו, פעורי פיות במטאטא החדש הסופה 300.

"השמועה אומרת שבמקל המטאטא הזה יש שערה של עוף החול, כמו בשרביטים".

אמר דוני בעיניים מבריקות, כאילו אין כלום מסביבו מלבד המטאטא.

אקליס התנתקה מהחלון ונכנסה לחנות כרך ודף בע"מ וקנתה את ספרי הלימוד הדרושים.

היא עברה על יד חלון הראווה של שלושה תפרים - חנות הגלימות ותהתה אם נדרשת לה גלימה חדשה.

גברת מורטן הזקנה ישבה מאחורי הקופה וסרגה צעיף צמר ארוך.

"שלום גברת מורטן. האם תואילי בטובך לעזור לי למצוא גלימה חדשה?" שאלה בנימוס ואף קדה קידה קטנה.

גברת מורטן הסירה את עיניה מהצעיף, הביטה בחום באקליס ומיהרה לקום מכיסאה.

"כמובן יקירה." אמרה בקולה החברותי והובילה את אקליס לעומקי החנות.

אקליס מדדה שבע שמלות עד שמצאה גברת מורטן את הגלימה המושלמת וקנתה גם גלימת טקס בהירה.

"מה התשלום?" שאלה ופישפשה בארנק העור הכהה שהחזיקה.

גברת מורטן החביבה הביטה בשתי הגלימות ואז שוב בפניה של אקליס.

"בשבילך זה חינם." אמרה בחום ואקליס הסמיקה.

היא מיהרה לשלוף שני חרמשים ולהניח אותם על הדלפק.

"בלי הנחות. אני מקווה שזה מספיק. תודה רבה גברת מורטן." אמרה ויצאה מהחנות.

היא חיפשה אחר דוני במשך כמעט עשרים דקות עד שמצאה אותו קורן מאושר באחת הפניות.

"מה קרה דוני?" שאלה אותו בחיוך בוחן וחשדני.

דוני שלף מאחורי גבו מטאטא בעל מקל קשיח אך מרופד וגילופים מדהימים.

"דוני איך השגת את זה?" שאלה אקליס, ספק בכעס ספק בהתרגשות.

היא הביטה בהסופה 300 ולא הצליחה להבין מה קרה כשנעלמה.

"דאטריאן נזכר שלא הספיק לקנות לי מתנת יומולדת ורכש אותה בשבילי." אמר בהתרגשות.

אקליס הביטה ברצפה ובעטה באבן בודדת ששייטה לה שם.

"וואו. איזה יופי." אמרה, מבועתת.

באותו רגע היא נזכרה שאין אף אחד שיקנה בשבילה מטאטא כזה.

הוריה לא מבינים בקוסמות דבר ולו חצי דבר.

אין מי שיפנק אותה ויעלה חיוך על פניה החיוורות-תמיד.

"יש לי הפתעה גם בשבילך." קרא ושלף עוד מטאטא זהה מאחורי גבו.

דוני חייך אליה באהבה והושיט לה אותו.

"זו מתנת יום ההולדת שלך." אמר והם התחבקו.

כעבור חצי שעה אקליס ישבה שוב על הספה בסלון ביתה.

עכשיו ידעה שיש מי שיעלה חיוך על פניה, יקנה לה מתנות ויאהב אותה.

יש לה את דוני.

הפרק הקודם