שקרים קטנים ולבנים

"אני לא מאמינה שנתתי לך לגרור אותי לזה"

"אוי לוסי, פשוט תסתמי קצת ותלמדי להינות, אני מחכה למסיבה הזאת מהשנה הראשונה"

"סתם ביזבוז זמן אם את שואלת אותי.."

"כיאלו שיש לך משהו טוב יותר לעשות, לוס"

"אני לא אוהבת מסיבות, אן, בואי נחזור לחדר, בבקשה"

"איך את יודעת שאת לא אוהבת מסיבות אם זאת המסיבה הראשונה שאת נמצאת בה?"

"אני פשוט לא אוהבת את כל הרעש הזה, בואי נחזור לחדר, בבקשה בבקשה בבקשה"

"אוף, את סתם מעצבנת, אנחנו לא הולכות לשום מקום"

"ואת סתם עקשנית"

"תסתמי כבר, אני הולכת להביא לנו עוד שתייה, אל תזיזי את התחת שלך לשום מקום"

"כיאלו שיש לי לאן ללכת..."

אן התקדמה לכיוון בר המשקאות הגדול שהיה בקצה הדרומי של האולם. זאת היתה מסיבת תחילת השנה, מסיבה שרק תלמידי השנה הששית והשבעית יכלו להשתתף בה. זאת היה מסורת כאן, בכל שנה השכבה הבוגרת יחד עם סגל המורים מכינים מסיבת פתיחה לקראת עוד שנת לימודים מפרכת. אן חיכתה ליום הזה במשך שנים, היא תכננה במשך חודשים מה תלבש ואיך היא תסדר את השיער. הערב הזה גרם לה להרגיש בוגרת יותר, מפני שעכשיו היא שייכת רישמית לאחת השכבות הגבוהות, והיא לא עוד ילדה קטנה שאפשר להציק לה במסדרון ולצחוק על הקול הצווחני שלה. שערה הסגול והארוך קיפף על גבה בזמן שהיא מיהרה לקחת עוד בירצפת עבורה ועבור חברתה לוסי. היא לא הבינה מדוע לוסי שלילית כל כך בנוגע לערב הזה, כפי שזכור לה גם היא נורא רצתה ללכת למסיבה בדיוק כמוה. אן שמה לב למצב הרוח הירוד של לוסי באחר הצהריים, היא לא הפסיקה לשאול אותה אם הכל בסדר או האם היא מרגישה טוב, אבל לוסי רק הניפה את ידה בביטול ואמרה שהכל כרגיל. אנשים תמיד צחקו עליהן. הם לא הבינו איך שתי בנות, שכל אחת ההפך הגמור של השניה, חברות כל כך טובות. בעוד שאן הייתה התלהבות, עקשנות ועיניים מדברות, לוסי היתה איפוק, וותרנות ועיניים חסרות חיים. גם במראה החיצוני הן היו לא דומות בכלל, אן היתה נמוכת קומה, בעלת קימורים ועור שזוף. לוסי היתה גבוה מאוד, שטוחה לגמרי וחיוורת נורא. אבל אן אהבה את חברתה, היא תמיד היתה שם כשאף אחד אחר לא הקשיב.

אן עמדה בטור הארוך בקוצר רוח. בזמן שהמתינה, היא הביטה סביב והתפעלה מהקישוט המקצועי של האולם. החדר הגדול היה מלא נורות קטנות וציבעוניות ששיוו לחדר מראה זוהר, סרטים בצבע שמנת היו מסודרים על הקיר וכוכבים מפלסטיק היו תלויים בכח קסם באוויר. המקום היה יפהפייה ועוצר נשימה, אן הרגישה שהיא יכולה להביט בכל זה לנצח. כשהגיע טורה היא ביקשה מהנער שמזג את הבירצפת שתי כוסות והוא מילא את בקשתה בתוך רגעים מספר. לאחר מכן היא התקדמה בזהירות עם שתי הכוסות המלאות לכיוון בו היא עזבה את לוסי, משתדלת לא לשפוך אף טיפה על השמלה החדשה שלה. היא כמעט הגיעה לשולחן שבו ישבה לוסי אבל פתאום היא הרגישה דקירה חדה בצד שמאל ושתי הכוסות נפלו על הריצפה והיא הושלכה הצידה בכח.

"לעזעזאל איתך, גמדה, מתי תגבהי כבר ותפסיקי להתרוצצץ לי בין הרגליים כמו איזה עכבר דוחה?"

אוי לא, פנסי פרנקינסון.

תלמידי סילת'רין תמיד היו החבבים עליה מכולם.

אן שמעה כמה ציחקוקים גסים, ידיים עזרו לה להתרומם והיא ידעה שזאת לוסי שבאה לעזרתה. היא הביטה בחבורת הסלית'רנים שעמדו מולה,מגחכים ברשעות, היא הביטה בשנאה בפנסי הממזרה ואז בכל אחד ואחד שעמד שם, למרות שסומק פשט על פניה, אן רצתה להוכיח להם שהיא לא עוד מישהי שיכולה ליפול קורבן לשעמום שלהם. כשהביטה בעיניו של הנער הבלונדיני, דראקו מאלפוי, עיניו נפערו בתדהמה, לא מכך שהסתכלה בו, אלא ממשהו אחר שלא ידעה. הוא הביט בה כיאלו פגש אדם מוכר באמצע המדבר. אחרי רגע הניצוץ הזה נעלם ושוב התפשטה על פניו אותה אדישות מתנשאת. אן הרגישה מבולבלת, מדוע הוא הסתכל עליה כך?

"מה קרה גמדית, בלעת את הלשון?" שאלה פנסי בלעג והצחוק סביבה רק התגבר

עיניה של אן התמלאו דמעות, היא שנאה שמשפילים אותה, במיוחד בקשר לגבוה שלה.

"אולי לכי לגברת פומפרי, היא בוודאי תוכל לעזור לך עם הבעיה שלך" אמרה פנסי בדאגה מדומה

"אני לא הנמוכה, זאת את שגבוה" אמרה אן

"תסלחי לי? מה אמרת, שוב?"

"אמרתי, שאני לא הנמוכה, זאת את שגבוה" צעקה אן, היא תפסה את ידה של לוסי, שכל הזמן הזה עמדה לצידה בשתיקה, וגררה אותה לכיוון היצאה מין האולם.

"אני שונאת את המכשפה הזאת, בגללה כל השמלה שלי נרטבה ואין לי משהו אחר ללבוש"

כעס, בושה ורצון לבכות השתלטו על הנערה הנמוכה. הערב החלומי שדמיינה נהרס, עם שמלה רטובה ועיניים אדומות, אף אחד לא יציע לה לרקוד איתו, וכל מה שהיא אי פעם רצתה זה רק לרקוד בערב של מסיבת תחילת השנה.

"לא נורא, אן, יש דברים גרועים יותר" ניחמה אותה לוסי בזמן שהם התקרבו למגורי ההפלאפף "תחליפי בגדים, נשחק שח קוסמים ונחסל את השוקולד של ויולט" היא המשיכה בקול נלהב בכדי לעודד אותה.

בכל ערב אחר אן היתה מתמלאת שמחה למשמע המילים הללו, אך לא הערב.

"שוקלד עם אגוזים או צפרדעי שוקולד?"

****

הלו באני

לפעמים אני תוהה לעצמי מדוע קראתי לך בכלל באני? הרי בדרך כלל בנות מתחילות שיחות ביומן כמו "יומני היקר שלום" או משהו כזה.

אני מניחה שקראתי לך כך בגלל האיור של הארנב על הכריכה, הוא כל כך חמוד. לוסי נרדמה לפני כמה דקות, השעה עכשיו 01:35, היא היתה נורא עייפה משום מה.

שיחקנו שח קוסמים וניצחתי אותה פעם אחר פעם, בדרך כלל היא מתעצבנת מזה ולא רוצה לשחק איתי אבל הערב אני חושבת שהיא שתקה בגלל שהיא רצתה לתת לי פיצוי על מה שקרה מקודם יותר.

פנסי הטווס והחברות המטומטמות שלה הרסו את השמלה היפה שלי, חיכתי ללבוש אותה כל הקיץ! דראקו מאלפוי הוא נער די מוזר, והיום הוא הביט בי עם אחד המבטים המוזרים שלו,

אני חייבת לגלות מה גרם לו להסתכל עליי כך? ואולי בכלל אני מדמיינת את כל זה? בכל מקרה, אני חייבת לנסות. אני מקווה שיבוא יום בו אני אוכל להחזיר לשדה הזאת ולהראות לה מזה.

אבל בנתיים אני אסתפק רק בלחלום על כך שאני מנקבת את עורה עם מחורר.

אני די ישנונית והראש שלי מתחיל לכאוב, אני מתפללת שמחר יהיה טוב יותר!
                                                                                   אוהבת מלא. שלך בכנות, אן.

הפרק הקודם		הפרק הבא