מתי אני יבין מה יש לי בדם???

בבית היתומים חיים היו נוראים.החופש הגדול גם לא עזר.הציקו לי הרבה,ולא רק ביום.כול יום ויום הייתי יורדת לנחל שהיה קרוב לבית היותומים ונזכרת בכאסו של אבי שלי על זאוס,עלי,על אורנו ועל עוד הרבה דברים שונאים שנספו כל יום לרשימה.אבל הדמעות באות.בכול פעם.מטפטפות למים,כך אני נסיתי להסביר לאבי,"אבא זאת לא היתי אני,אתה סתם גירשתה אותי".אבל אף פעם התשובה לא באה.אני בוכה ובוכה לא יודעת מה עוד אני יוכל לסבול.הבדידות שלי נמשכת שבוע.עד שמגיע גרובר.

גרובר אנדרווד. היו היה מיוחד במלאו המילה.הוא היה סטיר,ידעתי לגלות סטיר(נו...אבא אל יווני).אז ניסיתי להתחבר איתו והצלחתי,אבל זה הביאה עלי עוד צרות.לגרובר היו הרבה חצקונים יחסית לילד בכיתה והתחלה של זקנקן דליל על הסנטר.נוסף על כך היה נכה.היה לו פטור לכול החיים משיעורי התעמלות בגלל איזו מחלת שירירים ברגלים.כך הוא הסטיר את העובדה.בעמצאות נכות,שיטה יעילה.

***

אחרי 12 יום, שאני מחוץ לים  התאירך מגיע. היום כבר ה22 באוגוסט.עוד שבוע וקצת מתחילים הלימודים.אבל היום יש בבית יותמים יום מיוחד. יום אימוץ שנתי.כול האנשים שבאים לאמץ אותנו יושבים בעולם ומתבדכים מי היה שיכך כול ילד.בבית יותמים אנחנו 200 ולא כולם ילכחו.באותו יום היה קשה לקום.לאתרגן.להתלבש בפעם הראשונה מחוץ לים בשמלה לבנה,בלי קישוטים,עד הברכיים.פעם הראשונה בחיי אני מותדעגת.לא כמו במישקי לחימה ולא כמו בתחרות קרבות.מודעגת כמו אדם.מה לעשות?

הצעידה לאולם לוקחת הרבה זמן.מענותי נמצאים הכי רחוק מאולם וגם כול אחד לכך מזבדה אם יקחו אותו,זה לא מקל אל התונעה ועוד יותר מכאיב ברגלים,לכן היה אפשרלשמוע צרחות פה ושם.אני היחידה שהיתה עם תיק קטן על הכטף,התיק של ארטמיס.

בשעה 12 אנחנו יושבים באולם עם ראש מורכך שומעים הקראות שמות מי  ילך מי ישאר.נשארנו חמישים.השעה שתיים ועלה איש בכיסא גלגלים ועוד שני ילדים שנראו הבני 11 או 12.האיש לא התחיל בנאומים אל רק הציג את עצמו כמו מר ברונר ,ואמר "אני לוכך שניים".מוזר,התחילו בעולם מילמולים.נדיר שלוכחים שנים."והילדים האלו היו: "גרובר אנדרווד וקסיילו אנדרווטר".באותו רגע שכחתי איך לנשום.הכרחתי את עצמי לקום ולעמוד יחד עם גרובר מאחרי המאמץ מלצאת מאולם יחד ולשבת במכנית הנכים.

***

אני מנסה לחשוב למה אותי? סתם ילדה שמתעללים אתה ועוד ילד שגדול ממנה בערך ב4 שנים. גם לכם נראה שמשהו לא מסתדר פה?

 כול כך הרבה עבר בשבועים שאני אפילו לא יודעת מה קורה כאן.בנסיעה אני מתבלבלת עוד יותר.הילד והילדה  מדברים עם גרובר כאילו חברים קרובים. צוחקים.ואני נדכסתי ליד החלון מנסה להסתתר מן העולם.דמעות עולות לי לעיניים אבל ברגע שאני ממצאצת הן יורדות ואני לא יודעת איך עוד להסתתר.הילד שיושב לידי,(גרובר בצד שני) "את בוכה ?"הוא שואל.הסתקליתי עליו.בקושי נשמתי גם ככה אבל עכשיו לא נשמתי כלל,זה היה פרסי גקסון , זה אחי.אלים שבאולימפוס."לא סתם,זיכרונות רעים" עניתי.והוא לא השתכנה.אבל הפסיק לדבר איתי ופנה שוב לגרובר ולילדה,והבנתי שכולם קשורים כאן במיתולוגיה,או שאני טועה?

שעה,שעתיים ,שלוש,לאן לוכחים אותי אני לא יודעת.אני מקווה שהמקום לא קשור לאלים או למיתולגיה,ואישית לא הכפת לי איזה.אני רוצה להשתחרר,לקחת את הקשת בתיק הקטן שלידי ולעוף....אני רוצה חופש...כול חיי עשיתי מה שציבו עלי,כמו:תלכי למחנה,תלמידי טוב,אל תדברי בגסות,תלחימי בחרב....אתם מבינים.כל הזמן אני עושה מה שאומרים לי וזה כבר מפרק אותי ,אני רוצה חופש.אפילו במחנה התת ימי של פוסידון לא נתנו לי דקה של מנוחה.

עוד חצי שעה של נסיעה עד ש....אנחנו צורחים,מהחלון אנכנו רואים."זה לא יאמן ציקלופ"אני אומרת.עוד אף פעם לא ראיתי ציקלופ שלא בנפחיינה מתחת למים, אבל הענק הזה נראה אפילו גדול יותר מאושר בנפחיות הענקיות של אבי.אבל אף אחד לא שם לב אל ילדה צרחת פה שמות ממטולוגיה היוונית והרומית.הענק הזה מסתקל עלי ושם את המכונית,הוא קד קידה ונעלם.זה מליו.הוא כנאה חוזר מחופשה שאבא נתן לו.הוא לא יודע עוד מה קרה.אני בטוחה שהוא היה לצידי,כמו שתמיד היה.

***

 "אפשר הפסקה?"שואל גרובר."כן,נעצור עוד חצי שעה".יופי,עכשיו יש לי האפשרות לברוח רק בעוד חצי שעה.כולי עצבים.עצבים רעים.אני פוחדת,יש מיפלצת בסביבה אני בטוחה.איך לומר את זה להם?או שלא לומר?בזמן האחרון אני שואלות יותר מידי שאלות.

עצרנו.

גורובר רץ  לשירותים,אני וכול שאר החבורה המוזרה הלכנו למצוא שולחן במסעדה שאני לא הצלחתי לקראו את שמה.יש לי דיסלקציה והפרעת קשב נוראית,אבל זה יתרון בקרב.השולחן שהתישבנו בו,היה ליד החלון.המקום גם מבחוץ וגם מבפנים היה מכוער ומגעיל. כול השולחן היה בשמן,וגם הקירות הצבועים באדום כהה ועז. ואני התיישבתי ליד החלון המלוכלך.מולי ישבה ילדה שגדולה ממני ב4 שנים וחייכה אלי.היה לה שיער בלונדיני ועיניים אפורות פשוט מושלמות,שנראו כמו עיניים שמוכנות לקפוץ לקרב כשהיה צריך. אל כעבור רגע הרצינה,"איך את ידעת שזה ציקלופ?" היא שאלה אותי שאלה שממש אבל, ממש לא רציתי לענות עליה(כנראה מישהוא שמע את הילדה צורכת שמות מהמיטולוגיות,אופס) אבל עניתי."אני מאמינה במיטולוגיה יוונית והרומית".עכשיו כל השולחן הסתקל עלי.ניסיתי להתחמק בכך שהסתקלתי בחלון אבל זו היתה טעות ."איי אויי"אמרתי וכולם הסתקלו על החלון והבעות פחד התפשתו עליהם.מה שראינו היתה הידרה.....

עליתי על השולחן ורצתי החוצה, בלי לחץ. כול השאר הצתרף עלי .המפלצת הסתקלה עלי,וכמו כך גם,גרובר,האיש המגולגל,ושני הילדים.הוצאיתי את החץ וקשת והתקדמתי.כבר לא יכולתי לראות את פניהם.ההידרה זעקה,שברה כול מה שיכלה וניסתה לתפוס אותי.התחמקתי הצידה.הבנתי שאם קשת זה לא ילך.לא זכרתי איך ניצחתי את המיפלצת.התנועות באו עלי בטיביות כזו שלא חשבתי מה אני עושה.טוב,הראי גדליתי עם אל וגם כבר נילחמתי מלא פעמיים מול ההידרה, עד שהיה האפשר להגיד שאנחונו אויביות בנפש.רק האחרי הקרב קלטיתי שאני ביד אחד עם חרב שהפחה בחזרה לקשת,ומצית.

חזרונו למסעדה אכלנו מהר וחזרנו לנסיעה .

באוטו,"איך ידעת מה לעשות?עם ההידרה היתה פוג.."קטעתי את האיש בכיסא גלגלים,"אבל היא לא פגע,אפילו לא קרובה!,"אוקייי די!!תנסי לא לחשוב על זה ותיהיה בשקט."אוקיי.טעיתי בנוגע להגלגל.הוא טיפוס קשוח.באותו רגע ניזכרתי מי הוא.כירון.כירון הזה שמאמן גיבורים.אז לא לוקחים אותי רחוק מהמיטולוגיה ההפך מקרבים.וכול הדרך הוא מילמל"ילדה בת 7 וחצי ניצחה הידרה ועוד לבד איך זה אפשרי,אפילו הרקולס לא הצליח".בליבי געשה גאווה.עוד שעתיים נסענו עד שגנו לבית כמה קומות בניו יורק.אחי רץ לפתוח את הדלת,והיתחבק עם אישה.הוא קרא לה אמא.

ישבתי במרפסת וניסיתי לחשוב.ולסדר שוב את ראשי המבולגן.

למה עשיתי את זה?

למה בחרתי להתנהג בטיבית ולא כמו ילדה חצוייה חדשה?עכשיו חושדים בי."תרגיעי את הגלגלים שלך,או הראש שלך התפוצץ!".זאת היתה הנערה והיא צחקה."מאיפה את ידעת להלחם ככה?"היא שאלה אותי עם חיוך עדיין. "לעשות מה?מה שעשיתי,אני לא יודעת.אני תמיד התאמנתי בקשת,כי אהבתי את זה,אבל בחיים לא בחרב".היסתקלתי אל הילדה בבמבט מתחנן."אז אני יסביר לך משהוא,אני אנבת בת אתנה,הילד,הוא פרסי או פרסאוס,עדיף פרסי הוא בן של פוסידון.והאיש הוא כירון הוא מאמן גיבורים.אמרת שאת מאמינה במיתולוגיה ,למה?"לא ידעתי מה לענות,רציתי לספר לה את הסיפור אבל לא יכולתי."אני תמיד שונה,מכולם,דיסלקציה והפרעת קשב,דבר נפלא בקרב.והמפלצות שאת היחידה שרואה אותם,זה התחבר לי לבד,אני לא יודעת למה"." בואי ארוחת ערב".היא אמרה.

בערוחת ערב אף אחד לא דיבר היה שקט מופתי.לערב היה סושי,דגים,וכמות סלטים שונים,שאפילו בארמונות האלים לא ראיתי גיוון כזה.אכליתי בשקט וכמו כך מילמלתי תפילה  עד שירקתי את האוכל.לא שהוא היה לא טעים,להפך,בגלל כירון. כירון אמר,"סאלי,הילדה היא חצוייה,חזקה,היא נצחה הידרה."למה לגלות"הצעקתי רתחתי בתוך תוכי,אבל התשובה לא באה.שאר הערב עבר עלי כאילו אני מים,אבל כירון דעג שאני ירגיש לא בנוח.הוא כל הזמן הסתקל עלי במבט אלף שנים.בלילה התעוררתי פעמים מאותו סיוט.משהוא משך אותי.משך אותי וניסה באצמו לצאת.לצערי חשבתי על מי  שמי שזה  יכול להיות. וגבר אחד ויחידי עלה בראשי,סבא.ואז המחשבה רק לא הוא.

יש לי סבא נוראי,מי הוא?קורונס אוכל הילדים.

בבוקר כנראה ראו את עיני שמיתחתהם היו עיגולים שחורים.לאמת אתמול היו דיבורים ליד השולחן.ניסיתי לחשוב .שמעתי את הנבואה ניסיתי לפנח אותה יחד עם אחי,שכול פעם אבא היה צועק עלינו,ומסביר שזאת העבודה של אפולו, ויום למחרת שוב הינו עושים את זה והפעם במקום מחבוא חדש.כך הינו עושים שנים ועד לפני חצי שנה.אז כבר לא  היה כבר זמן למישחקי הילדות.

הנבואה עד התרוצצה בראשי:

שש עשרה שנים ימלאו חרף כל המכשולים

לצאצאם החצוי של האלים הגדולים

סביבו ישקע עולם בשינה שאין לה סוף

להב מקולל את נפש הגיבור יקטוף

בחירה גורלית את חייו תקפד

את משכן האלים לקומם או לאבד

שנים אנו יושבים ומנסים להבין מה הנבואה אומרת,אני הצלחתי להבין רק שורה אחת במשך שנים בזכותה התפרסמתי במחנה:להב מקולל את נפש גיבור יקטוף- הפתחה טופר ,בעבר להב ניתן,ומי שנתן את הלהב ימות עם אותו להב.כול שאר השורות אינם מובנות.אבא כאס כול כך בתקופה הראשונה עד שכח איך לדבר.

לא שמתי לב אבל שוב אותה שאלה:"את בוכה?"

 "לא עזבו אותי,סתם זיכרונות רעים".

רק שגרובר לא היתרב.רק שגרובר לא התערב,אבל לא,הוא התערב.

"לא סתם זיכרונות"הוא אמר מחייך.הסתקלתי עליו במבט שנאה והוא כמאט נחנק מהסלט מעורבב עם פחיות,עכשיו אני חיכתי.כירון עדיין חקר אותי עם עינייו אבל למדתי לא להסתקל."נו פרסי איך היה הקיץ הראשון במחנה?"ממש כיף".האחרים דיברו מעבר על הקיץ שלהם ואחרים שתקו(אני).הקשבתי בקצה אוזן.איזה דברים קרו להם בקיץ.צמרמורת אמיתית.

והינה שוב חזרנו לאוטו המחניק לעוד נסיעה של שעתיים.במהלך הנסיעה התברר לי שהזמן בישבילי הולך שונה לחצויים,אפילו שאני אחת מהם.אמרו לי בבוקר שניסה רק שעתיים בסוף נסענו שש שעות.כמעט התפרצתי שעל פגסוסים או קנטאורים נגיע פי שתיים יותר מהר ,אבל חלק השפוי שנשאר בי אמר לי,העגלגל בעצמו קנטאור אז כידי לא להזכיר את זה.לאמת אתמול הנסיעה הברעהבשקט,עד שיצאנו ליד גבעה,והיתה תחושה שלאוטו לא נחזור יותר.

***

מזמן לא צחקתי,מזמן לא בכיתי מאושר,מזמן חגגתי יום הולדת שמח.מזמן לאבא שלי היה זמן בישבילי ולאחי האחרים.בגיל חמש הפסיקו לחגוג לי יום הולדת,ומאז אני חיה בלי מתנות.פעם בכיתי משמחה אבל זה היה מזמן.כל הדברים הטובים הלכו,ושאירו עצלי רק הדיקאון ועצב,וגם התפעלות ממעשים טפשים שבני אדם עושים (חצויים בפרט).

העלייה בגבעה היתה קלה למי שהיה בכושר ומוות למי היה שמן ולא יכל להרים אפילו רגל אחת.גילדתי בקלות העלייה אבל שומרת מרחק מאחור.

פי נפער כעשר אני בפסגה.הריח של תותים ממלא את האוויר,הכיפה שומרת על טמפרטורה נפלא,והבתים פשוט נפלאים.כל אחד בנוי בסגנון יונים עם תוספות,יכולתי לשבת ולהסתקל על זה כול היום.פעם הראשונה מאז שעליתי ליבשה חשתי תקווה.התכושה היתה נפלא ולא רציתי שהיא תגמר.

הינו בחוף הצפוני של לונד איילנד.יחד עם אנבת ופרסי חצינו את שדות התות,שם מילאו חניכים ארגזים תחת המוזיקה שהפיקו הסטירים.ידעתי שהיער ענק אבל לא עד כידי כך,הוא השתרע על פני קבע מהעמק לפחות,והעצים,העצים היו גבוהים ורחבים עד דהיה אפשר לחשוב שאיש לא נכנס לשם מאות שנים.המשכנו בסיור והברנו מטווח חץ וקשת שממש רציתי לנסות,את האגם לשיט בקאנו,את הארוות (החברס סיפרו לי שכירון לא ממחבב אותם),את המטבח הכידונים,האמפיאטרון ,שיפרו לי גם משמש לשירה בציבור שמתקיימת כול שבוע שלוש פעמים וחדר אוכל.בסופו של דבר הרעו לי את 12 הבייתנים.מלבד העובדה שמעל כל הדלתות נקבעו מספרי פליז גדולים .בצד אחד זוגיים ובצד שני לא.המחנה שבו גדלתי היה הרבה יותר שונה מאשר המחנה הזה.אני לא יתחיל לתהר את השיינויים.

השבוע הראשון שלי במחנה עבר עלי בכיף ואפילו הסתדרתי אם ביתן ארס,הישג.בשיעורי הקשתות שברתי בחץ 8 מטרות והמורה כירון,שבאמת התגלה כקנטאור,אמר לי להשתדל פחות,אבל בחיוך.נו מה הוא מצפה!!!ליראות במים פי 8 קשה יותר מאשר באוויר!!!!!

הקשת שלי הלכה איתי לכול מקום,כמו כך גם התיק.לא סיפרתי שאני בת פוסידון,גם לא דמתי לפרסי.שערי היה הרבה יותר שחור מאשר לפרסי ודמה יותר לילה,עיני היו ירוקות עמוקות בדיוק כמו לארטמיס(קטע מוזר?!) ולא ירוקות-כחולות, ועור חיוור שבזה עשה לכה סיוטים.והיתי בגובה ממוצע ולא גירפה כמו פרסי.

היום היה השיעור הראשון בחרב.הפחתי את הקשת שלי בחזרה לחרב וניגשתי לשיעור.לצערי גם כאן כירון היה המורה.אחרי שראינו קרב  בין ילדה של אפולו ואנבת,כירון  קרה לי ולפרסי להתחרות.פרסי התחיל  בהתקפת פתע ,אבל חסמתי כל מכה.ידעתי בדיות מה לעשות.לחימה כו קשה לפרסי לא היתה עוד, כנאה.נתתי לפרסי להפיל אותי לרצפה,התגלגלתי הפלתי אותו ולא נתתי לא לקום."סוף קרב"קרה כירון.וכול המחנה באה להסתקל על הקרב שהרך 10 דקות שלמות!!!!.הסתקלו כולם במבט ההרצה,פחד,מבט שאני מקירה מהמחנה הקודם שלי.זכיתי בהדה מצד המחנה ומצד פרסי בפרט

הפרק הקודם		הפרק הבא