כוכבים נופלים

כולם כינו אותו "המלך הנרי" והשתחוו בפניו בלגלוג כשעבר על פניהם. כולם צחקו כשהביטו בו בשעה שניסה לכשף מישהו. כי הנרי היה דיסלקט. ולהיות דיסלקט בהוגוורטס זה לא פשוט. הוא התקשה לקרוא, לכתוב, לכשף. אבל יותר מהכול הקשו עליו 'חבריו'. אם זה היה תלוי בו, הוא כבר היה עוזב את הוגוורטס לתמיד. אבל אבא לא הקשיב לתלונותיו המרובות על חבריו לספסל הלימודים. הוא רק אמר לו כל הזמן: "אבל דמבלדור כבודו נמצא בהוגוורטס, אז מה כבר יכול לקרות לך שם?!".. ובאמת, מה כבר יכול היה לקרות לו? הכל שם היה טוב. כמעט. את הפצע שהותירו 'חבריו' בליבו לא יוכל אפילו המרפא הבכיר ביותר בקדוש מנגו לרפא. הפצע היה עמוק. עמוק מדי. והנרי כבר חשב שלא יוכל להירפא ממנו לעולם.

בוקר אחד, כשניסה לגרום לגרביו לעלות על רגליו מעצמן, הוא שמע את שכנו לחדר קורא בבהלה בחדר המועדון של סלית'רין: "אבוי! אבוי! הארי פוטר מסתובב בטירה! הצילו!" הנרי שמע גם עוד כמה נערים ונערות המציעים לחבריהם לצאת למסע ציד בעקבות הארי, ומשהו בו הבין. הוא הבין את הטעות הגדולה ביותר של חייו. הוא היה בבית של סאלזאר סלית'רין. הוא כבר ידע בעל פה את תכונותיו של כל בית, והצטער על מי שהוא. באותו רגע הוא החליט- הוא ינקום ביורשו של סלית'רין! הוא יהרוג את וולדמורט!

מספר שעות לאחר מכן, הוא הטיל קללה על אחד מאוכלי המוות שפרצו לטירה. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שלחש שהטיל פגע. הוא התרגש כל כך, ולא שם לב כשאוכל מוות נוסף הגיח משמאלו ולחש "אבדה קדברה!"

הפרק הקודם		הפרק הבא