בחירות

אז, היי. לפני שתתחילו לקרוא אני רוצה להבהיר שזה הפאנפיק הראשון שאני כותבת, וגם זה רק בתור ניסיון. אני יודעת שחלק מהדברים יהיו קצת לא מובנים ויקרו מהר מידי,אז אני מתנצלת כבר מעכשיו.

אה, וכל הזכויות שמורות לגיי קיי רולינג, ואין לי שום כוונה להרוויח מהפאנפיק, ובלה בלה בלה.

 תהנו ^^

הרכבת עצרה בחריקה מול טירה גדולה, שצריחיה הגבוהים ביותר נראו כאילו העננים צומחים עליהם. מתוך הרכבת יצאו תלמידים רבים, כשהקטנים ביותר מצביעים לעבר הטירה וצובטים אחד את השני בהתרגשות. התלמידים היותר גדולים פשוט חייכו, כאילו פגשו מכר ותיק. עשן הרכבת עוד עיטר את שמי הלילה השחורים, ומבין כולם נשמע קול המורה לתלמידים הקטנים יותר ללכת לעבר הסירות אשר עצרו בדפנות האגם הגדול. ובין כל ההמון הסוער, אם היית מחפש טוב, היית יכול להבחין בשישה נערים, חמישה בנים ובת, יוצאים מתוך הרכבת, בעודם יודעים שזוהי שנתם האחרונה במקום היפה הזה.

הם לא היו שונים משום בחינה, לא במראה. לא במזוודות ובינשופים שנשאו. שניים מהם אף צעקו לכול מיני ילדים הוראות כאלו ואחרות. אבל הם היו מיוחדים. האחרים לא ידעו זאת, ובטח שלא הם, אבל לכל אחד מהם עוד יהיה תפקיד חשוב לעתיד העולם. ההחלטות שיקבעו יוכלו לשנות את איך שיראו הדברים. הגורל של העולם כולו מונח בחלקו עליהם. אבל בשבילם, זוהי הייתה רק שנה אחרונה בהוגוורטס. לא יותר. כמובן, לא הייתה להם דרך לדעת כלום. לא על הילד שיולד בעוד יותר מעשור. לא על הצד האפל ששניים יבחרו בו. ובטח שבטח הם לא ידעו, שהם כולם יירצחו, בידיו, או בגללו, של איש אחד, ושמו- טום רידל.

*     *     *  

לילי שנאה מלאכים מקפצים בתלבושת אחידה. היא גם לא האמינה באגדות. אבל הדבר המעצבן באמת היה, שהמלאך, או יותר נכון השטן, היה חייב להבהיל אותה דווקא בשיעור תורת הצמחים, כשהיא מחזיקה שעועית סגולה המתפוצצת לתחושת הרעד הקטן ביותר. טוב, אם היא מתפוצצת לתחושת הרעד הקטן ביותר, היא לא הייתה צריכה להופתע שאחרי שניסתה לסטור ל"מלאך" במלוא החוזק, השעועית פתחה בזינוק, קפיצה, תעופה, ונחיתה מושלמת על ראש תלמיד.

"פוטר!", שאגה. היא הרימה את ראשה והספיקה לראות את רמוס המסכן מנגב מראשו מיץ סגול חשוד ביותר. חבל. דווקא את רמוס היא חיבבה. לפחות שהיה פוגע בפוטר. או בבלק.

"לא ענית לשאלה שלי", אמר בחיוך. מבעד לחיוך יכלה למצוא היסוס מהול בפחד, כאילו מוכן להסתלק כל רגע. הוא עצמו לא נפגע בכלל מהשעועית הארורה. ברור שהוא לא נפגע. "שאלתי, מהן שתי השאלות האחרות שלך?"

"זה לא אמור להיות שלוש שאלות?", שאל פטיגרו, מבולבל. פטיגרו היה אחד מחבריו של פוטר. היא ממש לא הבינה איך נוצר מצב שהוא חבר בחבורת המקובלים הזאת. הוא היה קצת שמנמן, טיפש גמור, ובעל ביטחון עצמי שואף לאפס.

"כמה אידיוט אפשר להיות, זנב תולע", נאנח פוטר. "ברור שזה שלוש משאלות. היא פשוט כבר קיבלה את המשאלה שלה. אני הגעתי, אז כמו שאמרתי, אוונס, נשארו לך עוד שתיים".

"אה, באמת? כי אני חשבתי שהמשאלה הראשונה שלי הייתה שתסתלק מכאן, תעזוב אותי בשקט, ואם אפשר גם תשפוך לעצמך ארס אקרומנטולה על הראש", רגזה. פוטר מצדו הגניב חיוך קטן עם חברו המעצבן בלק, כאילו כבר נפגשו פעם עם עכבישי ענק. מרחוק היא שמעה את המורה מכריזה על סוף השיעור. היא התחילה לאסוף את חפציה, עבודה שהייתה יכולה להיות הרבה יותר קלה, ציינה לעצמה, בלי ידיים מלאות מוגלה.

"ככה תאכזבי את המלאך המסור והנאמן שלך? לא יפה אוונס".

היא כבר התרגזה באמת. לא רק שפוטר עצבן אותה מאוד, הוא גם התחיל, כהרגלו, לפזר את שערו המבולגן. מה שכמובן, הרגיז אותה עוד יותר. "בסדר, פוטר. מה שתגיד. אני מאחרת לשיעור".

"את שקרנית גרועה, יש לך עכשיו הפסקה של עשרים דקות, ואז לחשים.", העיר בחוצפתו. "זה כמו שאני אגיד שזנב תולע לא אכל אתמול את סוכריות הרחף של רך כף".

"זה היית אתה?", שאל בלק. לילי נאנחה. היא ניצלה את הסחת הדעת ותפסה מהם מרחק. בעודה מתרחקת היא עוד יכלה לשמוע את בלק רודף אחרי פטיגרו, בעוד זה צועק "זה היה קרניים!", ואת פוטר ממלמל לעצמו בשקט "אני? מה פתאום?" בקול ציני במיוחד. אחלה שיעור ראשון.

רק כשהגיעה לטירה שמה לב שהוא זכר בעל פה את מערכת השעות שלה. מפחיד. היא תצטרך להיזהר יותר.

לשניהם הייתה היסטוריה מאוד מצערת. בשנתה השלישית, בימים שאותם כינתה "הימים הטובים לפני פוטר", הוא החליט שהוא מאוהב בה. מאז הוא לא הפסיק לרדוף אחריה. אבל לילי לא הייתה טיפשה. היא ידעה שזו רק הצגה מטופשת ספוגה בתסכול. הוא פשוט לא קיבל את זה שיכולה להיות מישהי שלא תרצה אותו. והוא הרגיז אותה. או, כמה שהוא הרגיז. למרות, שהיום הוא היה שונה. ולא במובן הטוב. הוא אף פעם לא הגיע אליה עם משפט פתיחה. עד היום.

היא הסתכלה סביבה על הוגוורטס, ונאנחה. תפסיקי כבר, נזפה בעצמה. תראי איזה מזל יש לך. אם לא הייתה מכשפה, ייתכן שעד היום הייתה לומדת בבית הספר ההוא, אווקלד, עם גברת סאמרלי המפחידה. צמרמורת עברה בגופה כשנזכרה בגברת סאמרלי ובעונשיה המחרידים.

בכל ששת שנותיה כאן, למרות היותו בית ספר חריג לגמרי, לילי לא יכלה שלא ליהנות. למרות שהייתה מעדיפה יותר נסיעות הביתה, היא לא יכלה להכחיש שהמרחק עושה לה רק טוב.

זאת השנה האחרונה שלך, לילי. חשבה. נצלי אותה.

*     *     *  

כשנכנסה למועדון, מצאה את חברתה קלי עם הכריס המאוס ההוא. הוא וקלי התחילו לצאת רק בסוף שנה שעברה, והוא כבר לגמרי הספיק לעצבן אותה. לא היה לה מושג מה קלי מוצאת בו. הוא היה כזה נפוח מעצמו. חוץ מזה, לילי התחילה להרגיש קצת כמו גלגל שלישי לידם. היא כעסה על כריס שגנב לה את קלי ככה. השניים ישבו צמודים והחזיקו ידיים. היא עמדה בדחף לתפוס את כריס ולזרוק אותו מקצה המגדל הצפוני. במקום זה היא ניגשה אל שניהם והדביקה חיוך על פרצופה.

"אומייגד, לילי! תראי מה כריס קנה לי!" קלי הושיטה לעברה צמיד. ו- אוי. בשם מרלין הקדושה. במילה אחת- איכס. הוא היה ירוק וצהוב, מכוסה בציור שחור של עקרב, ואורכו נע בין 5 סנטימטרים, לאשליית ה- 10 שראו עיניה.

"וואו, כריס, איפה מצאת את זה?", שאלה. כריס החוויר והתחיל לגמגם. עברה בלילי המחשבה שאולי לא הוא קנה את התכשיט. שנאתה אליו גדלה פי שניים.

"אה, ב-הוגסמיד. אז קלי! רוצה למדוד אותו"? קלי מצידה הביטה בלילי במבט ששידר כולו הצילו!. אם היו מביאים ללילי אותו, אין ספק שהייתה זורקת אותו עמוק עמוק בתוך היער האסור. אבל לא היו לקלי הרבה ברירות, אז היא לקחה את הצמיד ובגועל רב הצמידה אותו על ידה.

כשהכינו שיעורים, קלי לא הפסיקה להתלונן על כריס. "לחברה הקודמת שלו", היא אמרה ובעיניה מבט ארסי. "הוא נתן שרשרת מדהימה! ומה הוא נותן לי? את זה!" היא נופפה בידיה את הצמיד.

"אה-אה", אמרה לילי.

נראה שקלי אינה מבחינה שלילי כלל אינה מקשיבה לה, או מקשיבה בקושי, כי פתאום התגנב מבט מבוהל לפניה. "נראה לך שהוא נפרד ממני? אולי- יכול להיות שהוא עדיין מאוהב בפילגרים הזאת? הייתה שתיקה. לילי לא אמרה לקלי מה היא חושבת. היא מאוד אהבה את קלי והכול, אבל לפעמים היא הייתה ילדותית בטירוף. הן הכירו כבר מהשנה הראשונה. שתיהן היו יחד בחדר. בהתחלה קלי העריצה את לילי, כי קראה באיזה יריחון אופנה על שג'ינג'יות הופכות להיות מקובלות. ממש.

"את מבינה לילי? שנה שעברה הוא רמז לי ש- איה!" שערה החום והארוך של קלי נחת בסיכום של לילי. הם הסתכלו בזעף אחת בשנייה, כשאחת מנגבת את שערה והשנייה מחזיקה סיכום שכבר לא יוגש. קלי הלכה משם בכעס. בלית ברירה לילי התחילה את הסיכום מהתחלה. היא לא הספיקה שתי שורות לפני שנזכרה שהיא מאחרת ללחשים.

לשמחתה, כשראתה את קלי, כריס כבר לא נמצא. חוץ מזה, נראה שקלי סלחה לה על תקרית השיער.

"דיברתי עם כריס". קלי הגיעה, פניה אדומים כמו תותים.

"על מה?", שאלה לילי.

"על מה? מה על מה?! בכלל שמעת אותי מקודם! כריס רוצה להיפרד ממני!" היא נשברה והתחילה להתייפח על כתפה של לילי, שהתאמצה מאוד לא לצחוק.

"אה, קלי. בפעם הקודמת שחשבת שהוא עומד להיפרד ממך"..

"זה לא אותו הדבר. את יודעת מה הוא אמר לי לילי? הוא- הוא אמר לי שאני דרמטית".

נדרש מלילי כוח רצון חזק מאוד בכדי לא להתפקע מצחוק. "קלי, את היצור הכי דרמטי שאי פעם הומצא. כריס אוהב אותך. אל תיתני לצמיד מכוער אחת לעמוד ביניכם."

קלי חייכה. "הוא באמת קצת מכוער." הן צחקו. "אני יודעת שאת לא ממש אוהבת את כריס-".

"בלשון המעטה."

אבל הוא הדבר הכי טוב שקרה לי", נאנחה קלי.

"ואת הדבר הכי טוב שקרה לו."

"תודה ליל, את חברה טובה. ידעתי שתסכימי".

לילי הנהנה בראשה, ואז פתחה את עיניה בבלבול. "רגע, מה? למה בדיוק הסכמתי?"

"לדבר עם כריס בשבילי, כאילו דה!"

"אבל, את אמרת-"

"כן, אבל אני חייבת להיות בטוחה, לא?" היא הסתלקה משם בקריאות תודה ובנשיקות .

לילי נאנחה וגלגלה עיניים. אוי, קלי. מה יהיה איתך? היא ידעה שזו כנראה לא תיהיה הפעם האחרונה שיקרה דבר כזה. בסתר ליבה היא קיוותה שכריס הפרד ממנה, למרות שידעה שבתור חברה היא לא אמורה לצפות לדבר כזה. הדבר שבאמת הייתה זקוקה לו עכשיו היה לדבר עם ונסה. את ונסה היא פגשה גם מהשנה הראשונה, מכיוון שהיו באותו חדר. הן יכלו לדבר על הכל במשך שעות. היו להן את אותם התחביבים. ונסה הייתה החברה המושלמת, למרות שלא המעיטו לריב.

החושך התגנב לחלונות הטירה. לילי פנתה לחזור למועדון, אבל אז נזכרה במכתב ורצה לינשופיה. היא עוד יכולה ללכת ולחזור לפני שעת כיבוי אורות. היא הגיעה ותרה אחרי ינשופה, ארנולד. הוריה כבר שלחו לה כמה ינשופים, אז היא קיוותה שפטוניה תיעזר בהם. היא נמלאה עצב, גם מכיוון שהבינה שפטוניה בעצם אף פעם לא שלחה לה ינשוף, וגם כי מקורו של ארנולד היה ריק, פרט לשני עכבישים. "אוי, ארנולד. תאמין לי שאתה נשארת היחיד הנורמלי כאן". הוא הנהן בראשו הקטן.

"לפחות הוא לא מדבר לינשופים.", לעג מישהו מאחוריה. היא הסתובבה וראתה איזה סליתרני שאת שמו לא ידעה, ולידו סוורוס- כלומר סנייפ! היא חייבת להתרגל. כבר עבר מלא זמן.

"כותבת מכתב לאימאלה? אה". הוא צחק.

"את אותו הדבר אני יכולה לומר עלייך".

הוא חייך חיוך קריר. לצידו סנייפ שתק ולא אמר מילה. יאללה, לכי מפה, חתיכת בוצדמית מסריחה". לילי עצמה עיניים. היא פשוט שנאה שקוראים לה בוצדמית. היא כבר הספיקה להתרגל, שהרי הסליתרינים קראו לה כל כבר שנה וחצי, בזכותו של מי אם לא הילד הנורא העומד כעת בצד. היא הביטה בפניו של סנייפ כדי לבדוק אם גם הוא נזכר שקרא לה בוצדמית. כדאי מאוד שיזכור.

היא חייכה אליהם בצינה. "אתה מודע לכך שאני מדריכה, נכון?" היא הקישה בידיה. "אוי לא, כמה חבל. אני חושבת שבית סליתרין לא ישמח כשישמע כמה נקודות ירדו לכם עכשיו. אבל אל תדאגו, לא קשה להשיג מאתיים נקודות, נכון"?

הסליתרני הלא מזוהה נשף בכעס. "אסור לך! אני הולך עכשיו לדמבלדור. בוא כבר, סנייפ! נשלח את המכתב אחר כך!" נראה שסוור- סנייפ, מודע לעובדה שאין ביכולתה של לילי להוריד להם מאתיים נקודת, אבל הוא לא אמר מילה ורץ אחרי השני, (יכול להיות שקוראים לו נוט?) אל היציאה.

"אחד אפס לנו, ארנולד", מלמלה. "אני אחזור מחר". היא יצאה מהינשופיה והלכה לעבר הטירה.

*     *     *  

סוורוס רתח. בתור חבר, נוט לא בדיוק מילא את תפקידו בעידוד. "ולחשוב שפעם היית מסתובב איתה, אה, סוורוס?" צעק אליו תוך כדי ריצה. הם עקפו שני תלמידי רייבנקלו מבוהלים וירדו במדרגות- ישר לחדר האוכל. סוורוס לא אמר לו שהוא עושה מעצמו צחוק. יהיה כיף לראות את ההבעה על הפרצוף המכוער שלו כשיגלה. נוט, כפי שחזה, רתח מזעם על שעבדו עליו. "תגיד לחברה  הזאת שלך שהיא בחרה את הקוסם הלא נכון להתעסק איתו".

"היא לא החברה שלי", מילמל סוורוס. הוא הפנה את מבטו לרגליו. הוא שנא לדבר על לילי. "טוב", אמר, להוט להחליף נושא. "אז מחר?"

"כדאי מאוד. הוא עדיין אצלך?"

סוורוס גלגל עיניים. "לא. פשוט שמרתי עליו שנה שלמה ואיבדתי אותו שבוע לפני".

"איתך, אני לא התפלא". סוורוס חלם להכניס לו אגרוף, או טוב מזה, לקלל אותו עד שיהפוך לחיפושית. אבל היה אסור לו להיכנס לצרות. הם חייבים לשבוע הבא כמה שיותר ערבים בלי עונשים. כשהיו לבד, נוט לחש לו "תראה לי".

"ככה אתה לא סומך עלי?" שאל, אבל הוציא מכיסו את השיקוי. הפליקס פליציס היה מוסתר בתוך בקבוק, כך שאם מישהו אחר היה רואה אותו הוא היה חושב שאלו מים. סוורוס זכה בבקבוק הזה לפני שנה, ממש בשיעור הראשון של שנתם השישית. אף אחד לא היה מנחש שהוא שמר אותו שנה שלמה- בטח לא לאירוע כזה. הוא הצטמרר למחשבה על מה שהם הולכים לעשות. יותר מכול הוא רצה פשוט ליהנות מהיום הראשון (עד כמה שאפשר ליהנות כשאת גופך נושא השם סוורוס סנייפ), כמו כל תלמיד אחר.

נוט בחן את השיקוי. "אה, ואם אתה נתפס, אנחנו לא מכירים". הוא הלך משם מבלי לומר עוד מילה.

כן, בהחלט חבר מדהים.

		הפרק הבא