בחירות

היי אנשים. הייתה לי תחושת בטן לכתוב עוד פרק, ועם תחושות בטן לא מתווכחים.

לילי לא התכוונה לצותת. ממש לא. אבל לשמוע שני מורות מדברות על תלמיד... קשה לעמוד בפיתוי. היא ידעה שאם יעיפו אותה על היום השני של השנה החשובה ביותר, היא לא תסלח לעצמה, ובכל זאת..

"- מסתובב בלילות לבד. אני לא יודעת מה לעשות איתו. כבר ממזמן אני אומרת לדמבלדור שיסלק אותו מבית הספר. זוהי פשוט בושה לבית ספרנו, כשמישהו כמוהו לומד כאן". לילי זיהתה בבירור את קולה של הפרופסור סינסטרה, שהרי למדה אצלה כמעט את כל שנותיה בהוגוורטס. באומץ שלא היה מבייש את גריפינדור עצמו, התקרבה לדלת עוד יותר. ממש עניין אותה על מי הן מדברות. אולי- היא לא העזה לקוות- אבל אולי זה יהיה פוטר? הוגוורטס בלי פוטר. היא ניסתה לדמיין את זה. היא שקעה בהרהורים עד שכמעט לא שמה לב כשהוזכר השם.

"- בהחלט ממיט בושה. בושה וגם חרפה. גם אני דיברתי עם דמבלדור בעיניין לופין, ואני חושבת שאת-". אבל את ההמשך היא כבר לא שמעה. מאחוריה נשמע קול.

"העלמה אוונס, מותר לי לשאול מהם מעשייך כאן?".

אוי לא. אוי לא, לא ,לא. היא יכלה לשמוע את הלב שלה פועם בחוזקה. היא הסתובבה לאט לאט, מלאת רצון להיקבר עמוק עמוק מתחת לאדמה. ואז היא ראתה מי הוא, ו-אוקי, ספר שיאים של גינס. שיא חדש. הבחורה שמתה מול חדר מורים מבושה אינסופית לרגלי זקן באורך שני מטר.

"אוי- סליחה, פרופסור", גמגמה. דמבלדור עמד מעלייה במבט בוחן. היה ברור לה ששום שקר לא יציל אותה.

"אני מצטערת, פרופסור לא התכוונתי לצותת, פשוט- אני עמדתי כאן, בכלל הלכתי ללחשים-".

דמבלדור התקרב אליה לאט, ועיניו סרקו אותה כמו רנטגן. לא היה לה מושג מה בדיוק קרה כאן עכשיו. לשנייה היא הלכה ללחשים- ובשנייה שאחריה... תנשמי עמוק, לילי. תנשמי עמוק.

"דבר ראשון, דעי לך שאני מעריך את הכנות שלך. זוהי תכונה שלא רבים נחנו בה. אין ספק שרבים מן התלמידים היו מתחילים להמציא שקרים על צפרדע שוקולד שנדבקה לדלת חדר המורים". אהם אהם, גיימס פוטר, חשבה לעצמה. " לא אעניש אותך, כמובן. סקרנות היא מטבעו של האדם. אך היזהרי. פעם אחד משכני החליט לרגל אחרי אחי אברפורת. ימים הוא הסתובב עם קרני תיש."

לא היה ללילי מושג איך זה קשור, אבל נראה לה שלא הולכים להעניש אותה. היא נפרדה מדמבלדור ורצה אל לחשים. למזלה, היא נכנסה ממש אחרי המורה, והצליחה להתיישב בזמן. הלב שלה עדיין דהר כמו טרקטור. היא הרגיעה את עצמה. תפסיקי להיות כזו פחדנית. ואז נזכרה למה היא בכלל נתפסה. היא פזלה אל רמוס. היא פשוט חייבת לדבר איתו. לצערה, הוא ישב ממש ליד פוטר, וזה חשב שהיא מסתכלת עליו. היית מת, חשבה.

בסוף השיעור היא באה לדבר איתו, אבל רמוס נעלם לפני שהספיקה לומר מילה. במחשבה שנייה, יכול להיות שהוא יודע. כבר ימים הוא הסתובב עם פנים חיוורות, כאילו הוא חולה במשהו. או דואג ממשהו. היא תברר מאוחר יותר.

*     *     * 

בארוחת הבוקר של היום למחרת, היה אפשר לראות שרמוס לופין עצבני מהרגיל. איש לא יחס לזה חשיבות, כמובן. שאר התלמידים פשוט הניחו שהוא ילד עם מצבי רוח רעים או משהו. אף אחד מהם לא יכל לנחש כי יש בזה יותר מהנראה לעין. טוב, אף אחד מלבד שלושת חבריו הטובים. המחשבה על כך עודדה אותו, אך הוא מיד נלחץ שוב. היום הוא יום הירח המלא, ולמרות ההרפתקאות שהם תכננו, רמוס לא יכל שלא לדאוג. שנה חדשה, מורים חדשים. אם אחד מהם יגלה.. "היית חייב להופיע ביום השני ללימודים?" נזף בירח. הוא המשיך לאכול, ואז שמע קול היחנקות מימינו.

"קרניים, אתה חי?" שאל את גיימס ותפח על גבו.

"למזלכם, כן". השיב. "שלום אוונס". הוא הזדקף במקומו, ופרע את שערו השחור. רמוס הסתכל, וראה, כמו שציפה, את לילי אוונס עומדת מולם. הוא הכיר אותה היטב, גם כי שניהם היו מדריכים, וגם כי גיימס היה פשוט מטורף עליה עוד משנתם השלישית.

"אני צריכה לדבר איתך". אמרה. סיריוס ופיטר הביטו בה המומים כאילו נפלה מהחלל.

"אוקי כולם", אמר סיריוס בטון דרמטי ונעמד על הכיסא. "זהו היום, חברים, שבו ליליאן משהו אוונס וגיימס סיריוס קרניים פוטר דיברו לראשונה. יום היסטורי והיסטרי שכזה לא נראה-". פיטר הפיל את הכיסא וסיריוס על הרצפה.

"כאילו שמישהו ירצה לקרוא לבן שלו גיימס סיריוס פוטר. מביא מזל רע", רטן פיטר.

רמוס דפק בראשו ונאנח לאות ייאוש. רק גיימס נעמד בהתרגשות כזאת, כאילו לא ראה אותה כל חייו, מה שממש, אבל ממש, לא היה נכון. לילי מצידה גלגלה עיניים בייאוש. "רמוס. אני צריכה לדבר איתך. רמוס".

בנסיבות אחרות הוא היה צוחק בקול רם למראה הפרצוף על פניו של גיימס. אבל לא נראה לו שהוא יעריך את זה כל כך. הוא הסתכל על גיימס לאות אישור, וזה הנהן בראשו באכזבה נקרת לעין. ואז, באומץ, גיימס ניגש אליה. "אז אוונס-". היא הלכה וגררה את רמוס איתה.

היא בדקה אם אין שום מצוטטים בשטח, וישר ניגשה לעניין. "שמעתי מורים מדברים עליך, רמוס. כמה מהם ראו אותך משוטט בחוץ בלילה שנה שעברה, והם ממש רצו להעיף אותך על זה!" היא כנראה ציפתה שהוא יאחז באימה, או לפחות יהיה טיפה מודאג. היא כנראה לא ציפתה לאדישות. "זה לא מדאיג אותך? אפילו לא קצת?"

כמובן שזה הדאיג אותו. אם תופץ השמועה על מה שהוא- וואו. זה לא נראה כמו עתיד ורוד כל כך. "אני יודע, לילי. כל השיטוטים שלי עם זנב תולע, רך כף, קרניים.." (היא החמיצה פנים למשמע השם). "מורים לא מתים על זה. אבל לא יעיפו אותי על דבר כזה".

היא בחנה אותו. "אבל, אפשר לומר שאתה לא הכי נורא מבין ארבעתכם. למה הם לא דיברו על בלק או פוטר? הם פי אלף יותר בעייתיים ממך." רמוס שם לב שלא כל כך אכפת לה אם היו מסלקים את גיימס. "לא יודע. אולי הם רק דיברו עלי ברגע שעברת, מתוך תמונה כוללת". שיקר.

לילי בחנה אותו. "אנחנו מכירים כבר כמה זמן. נכון, רמוס?" הוא הנהן. "ואני יכולה לומר לזכותי שאני מכירה אותך די טוב. יש משהו שאתה מסתיר ממני?" היא נקבה בו כזה מבט שהיה לו קשה לשקר לה.

"שום דבר".

היא פנתה ללכת, ואז חזרה על עקבותיה. "אה, ורמוס?"

"כן?"

"סליחה על השעועית ההיא אתמול". הוא חייך, ופנה אל האולם הגדול.

*     *     * 

שאר היום עבר על רמוס סביר. טוב, לפחות מה שיכול להיחשב סביר כשאתה בהוגוורטס. שתי אצבעות נעלמו לו בשיעור לחשים, אבל סיריוס הציל אותן בעזרת לחש שאומנם גרם להם לחזור לידו, אבל הפך אותן לכחולות. בשיעור שינוי צורה אחד מהתלמידים הפחות מוכשרים הצליח להפוך את שערה של מקגונגל לבלונדיני גלי, מה שזיכה אותו בשבועיים עונש. גיימס קיבל גם הוא עונש, מרלין יודע למה, ופיטר שבר את שיאו האישי בהכנסת חלזונות מרמלדה לפה לקול תשואת כל מועדון גריפינדור.

אבל הוא היה לחוץ, כמו תמיד בלילות ירח מלא. כשחישב מתי יצא ירח מלא, הוא היה נחרד לגלות שזה על היום השני ללימודים. בדרך כלל לפחות היה לו זמן להסתגלות.

בלילה הם התקדמו לעבר הערבה המפליקה, לאחר שווידאו שאיש לא עוקב אחריהם. סיריוס חייך. "זהו זה". אמר.

"מה זהו זה", שאל פיטר.

"זאת הפעם האחרונה שאנחנו הולכים בפעם הראשונה בשנה לצריף."

"מה שתגיד, רך כף". גיימס לא נראה כועס, אז רמוס הסיק שהוא כבר לא נוטר טינה לסיריוס על שהציע לגשת ללילי עם משפט פתיחה.

"לא בטוח שזאת הפעם האחרונה", אמר פיטר. השאר הסתובבו לעברו, מבולבלים.

"אתה מודע לעובדה שזוהי השנה האחרונה שלנו?" שאל סיריוס.

"לא בטוח", השיב לו פיטר. "יכול להיות שתהיה עד כדי כך גרוע, שיכריחו אותך להישאר עוד שנה".

"אוי יופי", ליגלג גיימס. "תראו מי שמדבר".

"תזכיר לי מהי חומצת גבזוזים, זנב תולע". גיחך סיריוס.

פיטר נלחץ. "זה הסבר נורא ארוך. אני אסביר לך מחר". סיריוס וגיימס צחקו.

"אוי תעזבו אותו כבר." נזף רמוס. "אתה יודע מה, זנב תולע, נקל עלייך. למה אסור להוסיף מלח איילים לתוך חומצת גבזוזים?"

פיטר המסכן נראה אבוד. "כי יהיה, פיצוץ?" ניסה.

שלושת האחרים התפוצצו מצחוק. "אוי, זנב תולע. איפה הימים שבהם הייתי לפחות צריך להתאמץ כדי לעבוד עלייך?" צחק סיריוס.

גיימס העמיד את עצמו נדהם. "היו ימים כאלה? קשה לי לזכור.."

פיטר הזעיף פנים ושמר על שתיקה. "הגענו".

מראה הערבה המפליקה היה מרתיע אנשים אחרים, אבל ארבעתם כבר היו מיומנים. בהבזק של זנב הפך פיטר לעכברוש, והכל לזחול בין הענפים, עד שמצא את הידית. כמה שניות אחרי והם כולם היו בתוך המערה. הפעם הראשונה האחרונה.

*     *     * 

סוורוס חזר לטירה, גמור לגמרי. ניכר עליו שרץ כל הדרך; הוא התנשף בכבדות ועורו היה חיוור עוד יותר מבדרך כלל. הוא ראה את קבוצת האנשים מביטה אליו ברעב, כאילו כל אחד מהם אומר לעצמו, שיביא את המידע, ואז נטרוף אותו. יופי סוורוס, ממש אופטימי.

הוא התיישב לידם והחל להתעסק עם דף ההוראות שנתנו לו. הוא מאוד התעצבן שהם ממש נתנו לו דף הוראות. מבטיהם המרושעים נפנו אליו כולם במתח. "נו??", שאל אחד מהם.

"מה נו?" השיב סוורוס בתמימות.

"מה קרה?" השיבו לו ביחד. הקבוצה כללה בסך הכל שבעה אנשים ארורים, ואת סוורוס.

הוא הביט בהם בבוז. "בבוקר אכלתי שני טוסטים. אחר כך הלכתי לשיעור-" הוא לא יכל לסיים את המשפט, מהסיבה הפשוטה שחנקו אותו.

נוט הסתכל עליו בעיניים רושפות. "סנייפ, אני מזהיר אותך. ועכשיו- הצלחת?!"

"כן", אמר בביטחון. נוט עזב אותו.

"אז מתי נקבל תוצאות?" שאל בחוצפתו.

"בפעם האלף- צריך לחכות שבוע לפני שנבדוק. נצטרך לקחת את החצי השני של השיקוי, להתגנב אל חדר המורים, ולראות מה העט המטופש כתב".

"ואתם בטוחים שזה יעבוד?" שאל אחד אחר.

"זה חייב לעבוד", השיב לו נוט. "נשמע על מה דמבלדור מדבר עם שאר המסדר. כשיהיו לנו תוצאות, נלך ישר לאבא שלי."

ואם דמבלדור לא ידבר על כלום בזמן הזה?" שאלה מישהי.

"או, הוא יהיה חייב לדבר. כלומר, יש לנו פליקס פליציס, לא?"

*     *     * 

כשהיה במיטה, סוורוס הרשה לעצמו לחשוב על מה שקרה היום. הוא זכר איך נפרד מהחבורה המטופשת, והחל לצעוד לעבר משרדו של דמבלדור. לפתע הוא שמע שתי מורות, כנראה בזכותו של פליקס, בדיוק מדברות על לופין, חברו של פוטר. ההוא שתמיד טומן את ראשו בספר במקום להתערב. אדם זאב. ידיד של לילי. הוא שנא אותו מהרגע הראשון. הוא רק חשב כמה נפלא היה אם לילי הייתה שומעת אותם, והיא עברה שם. הוא ראה איך היא מתקרבת לדלת, ומצוטטת גם היא, בלי לדעת על הנער שעומד שני מטרים מאחורי הקיר.

הוא שמע ביחד איתה איך המורות מדברות על לסלק את לופין (ברצינות? לופין? למה לא פוטר? הוגוורטס בלי פוטר..). הוא שקע בהרהורים וכמעט שלא שם לב כשדמבלדור הופיע. זה פליקס. זה הרגע שלו להתגנב למשרד שלו.

מבלי שלילי ודמבלדור- אוונס ודמבלדור ישימו לב, הוא החל להתגנב לעבר המשרד. הדלת הייתה פתוחה. הוא נכנס וכל דיוקנאות המנהלים לשעבר ישנו, בלי יכולת לדווח לדמבלדור על הפורץ. תודה פליקס, חשב. הוא שם את העט צטט אותך במחבוא מוסתר ופקד עליו לכתוב כל דבר שישמע על הקלפים שהניח לצידו. לא התוכנית הכי מתוחכמת בעולם, אבל גם משהו. הוא הרגיש שמזלו עומד להיגמר; כמה מהמנהלים החלו להתעורר ופוקס, עוף החול של דמבלדור, החל לצווח.

מתוך פחד שאת צרחותיו תשמע כל הטירה, סוורוס מיהר ובטעות הפיל מיליון ואחת דברים. למה הוא לא יכל להיות חכם ולקחת שיקוי שיספיק ליותר משעה? הוא החל להרים את הדברים, וכשכבר עמד במסדרון ראה את דמבלדור בדיוק נכנס למשרדו.

ועכשיו כשהיה במיטה, הוא רק יכל לחשוב איך לילי הגיבה למה ששמעה, אולי היא תבין שהוא צדק כל הזמן? הרי לא פעם אמר לה שהוא חושד בלופין. אז אולי... הוא לא העיז לקוות. הוא ידע כמה היא שונאת אותו וכבר מזמן קבע לעצמו חוק לא לפתח תקוות. אבל היא עצמה אמרה לו פעם שהכול אפשרי.

ובמחשבה מנחמת זאת, הלך לישון.

תגובות ופנדות יתקבלו בברכה

הפרק הקודם		הפרק הבא