הכל התחיל מקדרה שהתפוצצה

רק להבהרה קטנה, הסיפור מתרחש בשנה השישית.

הרמיוני התעוררה מוקדם בבוקר עם חיוך גדול ומטופש מרוח על פניה.
היא ניסתה למחות את החיוך מפניה, אך ללא הצלחה.
מאחר והיו לה עוד שעתיים עד ארוחת הבוקר בשבע, היא החליפה בגדים, ולאחר כחמש דקות היא הייתה בחוץ על המדשאות, מביטה בשמש שכבר כמעט עלתה, נושמת אוויר צח, ונהנית משקט של בוקר.
היא עלתה לגג שטוח שמעל לאחד הצריחים, כישפה לעצמה ספל של שוקו חם, והביטה מסביב. עיניה תרו מסביב האגם, מעבר ליער, עד שהגיעו למגדל הינשופיה, ואז היכה בה הזיכרון. ספל השוקו נשמט מידה ונפל למטה, והיא פכרה פניה בידיה. היא התבוננה במגדל שוב ואנחה ארוכה יצאה מפיה. 
היא גילתה למה היא חייכה בבוקר, זה היה בגלל חלום מטופש, חלום שבו היא עומדת עם דראקו מאלפוי בינשופיה, והם מתנשקים בלהיטות.
הרמיוני פלטה נהמת עצבים על זה שהזיכרון על דראקו הרס לה את הבוקר. היא ירדה מהמגדל מדוכדכת, והגיעה לארוחת הבוקר ראשונה. היא דחפה ארוחת בוקר במהירות, לקחה את תיקה, ויצאה מדלתות האולם כשבדיוק נכנסו חבורת תלמידים מהפלפאף. הם צחקו מבדיחה של אחד מהם, ומבלי משים, הרמיוני התחילה לבהות בזוג שהתנשקו באמצע החבורה.
היא החישה צעדיה והגיעה לשיעור שעה לפני שהוא התחיל, פתחה את ספר שינוי הצורה שלה, והתאמנה בלהפוך עיפרון לקשית ובחזרה. אחרי ששיננה את הלחש הזה ועוד שניים אחרים, היא יצאה מהכיתה ונעמדה מחוץ לדלת. התלמידים הגיעו למול הדלת אט אט, ולאחר מכן פרופסור מקגונגל הגיעה והשיעור התחיל כרגיל.

לאחר יום הלימודים המייגע, הארי הרמיוני ורון הגיעו לארוחת ארבע. (אם רון לא היה מכריח אותן להגיע סביר להניח שהם לא היו באים.) הרמיוני והארי ישבו והתבוננו ברון סועד בנימוס של חזיר, ובאמצע הארוחה הרמיוני לקחה מזלג ודקרה איתו קלות את הצלעות של רון. ״רון, תזכור.״ היא אמרה לו. ״אתה לא חיה, אתה בן אדם לא מנומס.״ בעקבות זאת התעוררו בשולחן גריפינדור הרבה צחקוקים, וכאשר רון הודיע חגיגית שהוא נשאר לעוד מנה, להרמיוני נגמרה הסבלנות והיא הודיעה שהיא פורשת. ״הארי, ניצחת. אני לא מסוגלת לראות את רון אוכל ככה.״ הארי צחק מעט ואמר לה, ״אין כמוני בתחרויות. נכון רון?״ הוא מירפק את רון, ורון שהיה שקוע מידי באוכל, שאל בתמימות מצחיקה. ״מה?״ הרמיוני גילגלה עיניה ונאנחה. ״עזוב. ביי! נראה אתכם בארוחת הערב!״ מבט של פליאה הסתמן בעיניו של הארי. ״ארוחת הערב? חשבתי שאנחנו עושים שיעורים במועדון...״ הרמיוני חייכה בזמן שהתרחקה בהליכה אחורית אל הדלת. ״עד שרון יסיים לזלול כבר תגיע ארוחת הערב...״ רון, שבתמימותו לא הבין עד לאותו רגע שיורדים עליו, לעס במהירות חתיכת כריך עם ממרח תמרים בפה פתוח, בלע בקולניות, ובא להדיב מלחמה על הרמיוני, אל זה היה מאוחר מידי. היא יצאה מהאולם בהליכה אחורית והדלת נסגרה אחריה.
רון הביט בעצבים בדלת ואחר כך בצלחתו הגדושה באוכל כאומד שני יהלומים יקרים.
לאחר כמה שניות הוא חזר, התיישב במקומו ובלס פיו באוכל.

הרמיוני ציחקקה כשיצא מהאולם, הלכה כמה צעדים אחורה, והסתובבה במהירות כמתכנתת לרוץ, והתנגשה במשהו. ״אאוץ׳״ היא מילמלה ושיפשפה ראשה היכן שהוא נחבט.
כשהתבוננה באדם שהפילה מנסה לקום ועזרה לו, היא גילתה לחרדתה שזה דראקו מאלפוי.
כשהוא שם לב אליה, הוא מילמל ״איכס״ וניקה ידו במכנסיו.
היא חיכתה עד שהוא יקום, ושאלה אותו, ״אתה בסדר?״ הרמיוני לא הבינה מה נכנס בתוכה. ׳אני? ממתי אני דואגת למאלפוי?׳ המחשבה הצחיקה אותה, אך תוך אלפית שניה הפסיקה לצחוק, כי היא הבינה שזה באמת המצב.
דראקו התבונן בה מחייכת לשניה, והוא חשב שהיא צוחקת עליו. ״הולכת לגלות לכל החברים האלו שלך, אה? לבוגד הדם המטונף והעני, ולחתום המשוויצן והמסריח, דראקו מאלפוי נפל על הרצפה וחייבים לדעת את זה-״
הרמיוני האדימה מעט, וענתה לו בשקט הכי ארסי ששמעתם אי פעם. ״עוד מילה אחת על החברים שלי, ואתה משותק ליום. הבנת את זה מאלפוי?״ הוא הביט במעט אימה בשרביטה השלוף והמכוון אל גרונו. הוא בלע רוקו, גימגם, ״כ-כן״ ונסוג כמה צעדים לאחור. אבל משהו במבט שלו השתנה. כבר לא היה בעיניים שלו ניצוץ של שנאה, אלא משהו רך יותר, ולפני שהרמיוני הספיקה להבין מה קורה, הוא משך אותה אליו, ונישק אותה. היא נבהלה וניסתה להתחמק, אך ללא הצלחה. ידיו של דראקו תפסו אותה באחיזה שגם אם החלש ביותר יעשה אותה, אתה לא תצליך לזוז.
הוא המשיך לנשק אותה, והרמיוני התמלאה תושייה, דרכה על רגלו במהירות ורצה משם תוך כדי צעקות. ״מטורף! חתיכת ****! מי הרשה לך?! אני אלך להתלונן!״ כשהגיעה לחדר הבנות היא זרקה תיקה על הרצפה, חלצה נעליה בבעיטה והתיישבה באחת הספות, פוכרת שערה.
היא זעקה זעקת זעם טהור שהבריחה את כל הילדים מחדר המועדון.
הרמיוני התנשפה בעצבים וניסתה להשטלת על עצמה.
אם הייתם עוברים כעבור כמה דקות לא הייתם מכירים אותה. שיערה היה פרוע, פניה היו אדומות, והיא בעטה בתיקה.
אחרי שהוציאה מחצית מהעצבים שלה, היא נכנסה לשירותי הבנות ושטפה מעצמה את כל חוויות היום. אחרי זה, היא שמה טייטץ וגופיית ספורט שאסורה על פי החוקים קל הוגוורטס.
היא לקחה את שרביטה, הנגיזה עצמה, וירדה בריצה במדרגות.
השמש בדיוק שקעה, ועננים עבים שלא היו בבוקר כיסו את השמיים.
לאחר כמה שניות נראה ברק, נשמע רעם, והתחיל לרדת גשם בהפתעה כזו שלא ראיתם בכל ימי חייכם.
כל התלמידים מיהרו, תחבו את הספרים לגלימות או לתיקים, ורצו לתוך הטירה.
הרמיוני הרגישה כמו מטורפת. ברגע שכולם נכנסו והדלתות נסגרו, היא צחקה בקול אדיר, צרחה, הורידה מעצמה את ההנגזה, והתחילה לרוץ בקור מסביב לטירה. היא הייתה בסיבוב העשרים וחמש כשהרגישה שמתחילים להיגמר לה הכוח והעצבים, ובסיום הסיבוב השלושים, העצבים נגמרו לגמרי ורעיון קפץ למוחה. היא זימנה את הבגדים הרגילים של הוגוורטס ומטריה, שמה את הבגדים של הוגוורטס מעל בגדי הספורט, פתחה את המטריה, כיוונה את השרביט אל המטריה, ומילמלה ״ווינגארדיום לביוסה!״ המטריה התחילה לרחף והרמיוני משכה אותה למטה כדי לראות כמה היא חזקה. חיוך עלה על פניה של הרמיוני כשהמטריה לא זזה אפילו מילימטר.
היא תפסה במהירות במטריה, וכל החריפה את עצמה עם המטריה. היא עלתה אפילו מעל למגדל האסטרונומיה, ובדיוק אז עלתה בעיה בראשה. איך היא תרד? היא התחילה להילחץ. ׳נפילה מכאן= מוות ביסורים על בטוח.׳ הרמיוני סגרה את המטריה בזהירות, והתבוננה למעלה בנסיון למצוא ינשוף תועה שיזעיק עזרה, כי בינתיים היא תהיה תלויה כאן והאחיזה שלה מתרופפת. היא הביטה למעלה, טיפות טיפטפו על פניה, והתמזגו עם דמעותיה. ׳יכול להיות שאילו הדקות האחרונות שאני אחיה?׳ וכמו שאומרים, אסור לפתוח פה לשטן. הדמעות החליקו את ידי של הרמיוני ואת המטריה, ותוך כמה שניות היא הייתה תלויה על קצות אצבעות יד שמאל בלבד. היא ניסתה לתפוס את המטריה המרחפת בידה הימנית, אך זה היה כבר מאוחר מידי. אצבעותיה החליקו, היא נפלה למטה במהירות עצומה, ו- 

הפרק הקודם		הפרק הבא