הזדמנות שנייה

זה נגמר סוף סוף; וולדמורט מת, ואיתו המלחמה השנייה. הארי כמעט צחק על האירוניה שבסיטואציה שהוצגה לו; הוא הרג את וולדמורט סוף סוף, אבל הוא היה גוסס בעצמו, הפצעים מהלחשים האפלים שוולדמורט הטיל עליו גובים ממנו מחיר כבד. באופן מצחיק במיוחד, הארי לא היה כל כך מופתע; כשהוא החל את הקרב האחרון עם וולדמורט, הוא ידע שישנם סיכויים שהוא לא יצא בחיים.

'לפחות וולדמורט נופל איתי,' חשב הארי לעצמו, מעט מושעשע. נשימתו הפכה לכבדה יותר עם כל נשימה שלקח, הארי ידע שיש לו רק דקות ספורות עד שימות.

מחייך, הארי הצליח לעצמו על רגליו, מעתלם מהכאב שבא עם המטלה הפשוטה אך המפרכת. בצעדים קטנים, הילד-שנשאר-בחיים עשה את דרכו באיטיות לכיוון חבריו הטובים; הרמיוני, מעט חבולה עם כמה קללות שוברות עצמות, נראתה די טוב - היא בטח לקחה כמה שיקויים שמאדאם פומפרי נתנה לה, שזו הסתובבה סביב מיטות חולים כעת.

רון נראה נורא; היו לו חתכים, חבורות ושריטות על כל גופו; הוא בטח התחמק מפופי בכך שבדקה את הרמיוני.

"הארי!" הרמיוני בכתה בהקלה כשהיא ראתה אותו מדדה אליהם. היא מיהרה לכיוונו ורון נעמד מאחוריה.

הארי חייך חלושות לעברם; הוא הרגיש אשם מעט כי אלה יהיו הדקות האחרונות שהם היו מבלים אחד עם השני, לא שהם ידעו. הוא לא מתכוון לספר להם.

"אתה בסדר, חבר?" שאל רון, חיוך של הקלה נמרח על פניו.

"כן," שיקר הארי, "אני בסדר." חיוך עייף הופיע על פניו בניסיון לשכנע אותם; לפעמים הוא שמח שהוא כזה שחקן טוב.

"ובכן, נצטרך לחכות שפופי תעיף עליך מבט, כשהיא תסיים עם אלה שפצועים קשה יותר." אמרה הרמיוני בקול האימהי ביותר שיצא לה.

הארי חייך, חיוך אמיתי הפעם. הוא באמת יתגעגע לחברים שלו כשהוא מת.

השלושה פטפטו, למרות שהארי בעיקר הנהן ומשך בכתפיו. רון והרמיוני בקושי התייחסו לזה מכיוון שהם ידעו שהוא עייף. אבל זה לא הכול; הוא התחיל לאבד את השמיעה שלו, וכתמים שחורים הופיעו בעיניו.

הוא הניד את ראשו, הארי היה נחוש להישאר בחיים כל עוד הוא יכול.

השיחה התחלפה לנושא של גינת הגנומים - למרות שהארי לא ידע מתי הם התחילו לדבר על הנושא הזה - הוא לפתע חש בבחילה. מכוון הרחק מחבריו, הארי הקיא את מה שנדמה לו שהייתה ארוחת הבוקר שלו. אבל זה לא היה זה. זה היה דם.

"אלוהים! הארי!" צווחה הרמיוני בקול רם, מצליחה למשוך תשומת לב רבה. כשהם ראו את שלולית הדם מול הארי, הם עשו שתיים ועוד שתיים. כהרף עין, הארי היה מוקף פרצופים מוכרים. פרצופים שבקרוב לא יראה.

"רון... 'מיוני..." קרא הארי, קולו צרוד וחלש. הוא ידע שזהו זה; שהוא צריך להיפרד לפני שיעזוב לתמיד.

"הארי! יאללה, תישאר איתנו!" הרמיוני קראה בקול מפוחד ומודאג. הארי במעומעם ראה את הדאגה על פניה של הרמיוני וההבנה מוכת האימה והתדהמה על פניו של החבר הכי טוב שלו.

"הארי! אתה לא יכול למות לנו. לא עכשיו!" צעק רון, קולו נהיה גבוה.

"זה היה... כיף..." אמר הארי, הדם נקווה בפיו ויצא, כשדיבר. ועם המילים האחרונות הללו, הארי פוטר לא ידע עוד.

כשהארי התעורר שוב, ראייתו הייתה מטושטשת. ואז מה שקרה קודם לכן עלה במוחו. 'אני חי?' הוא חשב, מבולבל לגבי זה שנשאר בחיים. אבל הוא הרגיש את לבו פועם, והוא היה באקסטזה. 'אני חי!' מצמץ שוב, הארי רצה לראות היכן בדיוק הוא נמצא; הרגל של שנים של צורך לשמור על הגב שלו, כך שלא ייהרג גרם לו תמיד לבדוק את סביבתו. זה לא עומד להשתנות.

הוא הביט סביב, הארי שם לב שהדברים נראו הרבה יותר גדולים ממה שהם צריכים להיות. כמו כן, המקום שהוא נח בו היה בעל סורגים קטנים בדיוק כמו בעריסה... הארי הסתכל למטה בידו, הוא ראה כמה קטן היה.

"לעזאזל," הוא חשב לעצמו, "הפכתי לתינוק. זה מה שאתה מקבל בתמורה לחיים שלך?' הוא תהה לעצמו לפני ששמע קול של דלת - שהוא האמין שהיה מאחורי העריסה שלו - נפתחת, ואז הוא שמע קולות מתווכחים.

"אני אומר לך, הוא פשוט הופיע במיטה שלי פתאום!" קול אחד של גבר קרא בעצבנות. הקול נשמע מוכר להארי, אבל הוא לא הצליח לזהות מי דיבר.

"אבל הוא נראה בדיוק כמוך, קרניים!" קול, שהארי ידע בוודאות, טען בחזרה. הארי כמעט התחיל לבכות שם. סיריוס היה בחיים. אבל איך זה אפשרי? הוא אמור להיות מת, אחרי שבלטריקס לסטריינג' דחפה אותו מעבר לפרגוד. איך הוא יכול להיות בחיים?

"איך אתה מסביר את המקום שממנו הוא בא אז! הוא בן שנה ושלושה חודשים, לפי המראה שלו, ואני די בטוח שאני לא הכנסתי אף אחת להיריון!" הקול השני, המזוהה כ'קרניים', צעק בחזרה.

"עכשיו שניכם", אמר קול מוכר לא פחות, אם כי צעיר. "אם אתם שניכם לא תירגעו, אתם תעירו אותו. האם אתם רוצים שזה יקרה?"

"סליחה ירחוני", שני הבנים התנצלו, ולפי צלילי קולותיהם, הם כנראה היו נבוכים.

הארי הבין שזה זמנו להתעורר מול הבנים, הוא שכב בעיניים עצומות כדי לגרום להם להאמין שהוא ישן.

הארי החל לזוז קצת, הוא פיהק, מנסה להשיג את תשומת הלב של שלושת הבנים.

"תראה," אמר סיריוס בהתרגשות, "הוא מתעורר!" שלושת הבנים התקרבו אל עריסתו.

הארי שפשף את עיניו עם אחת מידיו הקטנות, בידיעה שזה יהיה חמוד, כי הוא ראה בנות עושות 'גו-גה-גה' לעבר תינוקות שעשו את זה.

"אאווו, הוא כל כך חמוד," קרניים אמר ונשמע נורא דומה הבנות האלה שכרכרו סביב ילדים קטנים.

"אתה מתנהג כמו ילדה, קרניים," אמר סיריוס במה שנשמע כמו צליל מתגרה.

הארי התבונן מקרוב על שלושת הנערים, עיניו של הארי נחה על ההוא שקראו לו 'קרניים'. ואז הוא הבין כי 'קרניים' היה אביו!

מנסה לא להגיב, הארי הביט שלושת הנערים שנראים בני שש-עשרה עד שבע-עשרה. הוא ראה כעת למה אנשים התכוונו כשהם אמרו שהוא נראה בדיוק כמו אבא שלו רק עם העיניים של אמו.

הוא לצאת מהעריסה ולכן הושיט את זרועותיו הקצרות לכיוון של רמוס ואמר "להרים!"

במבט מופתע, רמוס היסס לפני שאסף את הארי בעדינות. הארי מיד מכורבל כנגד החזה של הנער, שם את ראשו בעיקול כתפו של רמוס. לאחר שמצא תנוחה נוחה, הארי דאג לאחוז באיתנות את הגלימה השחורה של רמוס לפני שנרדם שוב. לשם שינוי מזה זמן רב, הארי נרדם, מרגיש בטוח יותר.

		הפרק הבא