הזדמנות שנייה

רמוס חייך ברכות לעבר הילד הקטן בידיו; הוא היה חמוד. כשהחזיק את הילד, הוא הרגיש צורך עז לגונן עליו, כפי שהרגיש כשהיה ירחוני.
במבט חטוף לעבר השעון, רמוס ראה שהגיע הזמן לרדת לארוחת הערב. מסתכל על חבריו הקונדסאים, הוא ידע שהם חושבים על אותו הדבר: האם כדאי שיביאו את הילד איתם לארוחת הערב? זה ברור מאליו שהם לא אמורים להשאיר אותו לבד עם אנשים שהוא לא מכיר, אבל מה יגידו שאר התלמידים כשהם יראו את הילד בידיו של רמוס?
"אני אומר שניקח אותו", אמר סיריוס ברצינות, "אני לא חושב שזה רעיון טוב להשאיר אותו לבד עם אנשים שהוא לא מכיר,", סיריוס המשיך, נשמע בפעם הראשונה בחייו, הגיוני. "כלומר, הוא רק הופיע מולנו, אבל לפחות הוא מתנהג כאילו הוא מכיר אותנו. אם נזרוק אותו עם מישהו, לדוגמה, מדאם פומפרי, אנחנו לא יודעים איך הוא יגיב; כשהוא הופיע מולנו הייתה לו הילה חזקה מאוד, מסמלת את הכוח שיש בו. אנחנו באמת רוצים לקחת סיכון שאולי הוא יפגע במישהו?"
כשסיריוס סים, הוא נראה קצת נעלב למראה חבריו הצוחקים.
"מה?" הוא שאל, עצבני. "אני יכול להיות הגיוני כשאני רוצה." סיריוס רחרח בכעס, ושילב את ידיו על החזה שלו.
"טוב, כמעט הערמת עלי, רך כף," ג'יימס אמר, וחיוך מתגרה עלה על פניו. סיריוס גנח לכיוון ג'יימס, שראה שאת מבטו של החבר הכי טוב שלו והחל לרוץ. השניים רצו בחדר - חדר האורחים, שניתן להם בנדיבות על-ידי המנהל בהמשך המסדרון, שכמובן מוביל לאולם הגדול.
נאנח, רמוס ווידא שהוא מחזיק את הילד בידו השמאלית בביטחון והחל להתקדם לכיוון האולם הגדול, בהליכה רגועה ושלווה.
הוא הלך במסדרונות והדיוקנאות הגיבו על התינוק בידיו וכמה חמוד התינוק היה, רמוס היה חייב להודות, שוב, שהתינוק היה חמוד, במיוחד כשהוא ישן. למרות, שמסיבה מוזרה כלשהי, הייתה לו הרגשה שהילד היה יותר יעיל כשהוא ער.
כשהגיע לדלתות האולם הגדול, הוא היסס לרגע לפני שנכנס, אך הוא המשיך לעבר השולחנות של גריפינדור. ברגע שנכנס דרך הדלתות הוא יכל לשמוע את הלחישות, תודות לכוחות הזאב שלו.
"אלוהים אדירים! תסתכלו על הילד! איזה חמוד הוא!"
"מאיפה הוא הגיע?"
"למה הוא עם רמוס?"
"אתם חושבים שרמוס הוא אבא שלו?"
שאלות כדוגמת אלו נשמעו מעבר כל שולחן, אפילו מהשולחן של הסלית'רינים, שהיו מאוד סקרנים לדעת למה היה לרמוס ילד בידיים.
כשהתיישב לצד ג'יימס, שישב מול סיריוס, הוא החל לערום לעצמו אוכל על הצלחת, כאילו הילד שישב על ברכיו היה דבר שגרתי לחלוטין.
"ואו, ירחוני," ג'יימס הגיב אחרי שנגס בעוף, "אתה ממש מקצוען בזה." סיריוס, שפיו היה מלא באוכל, הנהן בהסכמה.
רמוס בדיוק נחנק לפני שחזר לאכול, ובדק שלא פגע בילד תוך כדי.
ארוחת הערב עברה בנעימות, כשהקונדסאים (פיטר הגיע חמש דקות אחרי רמוס) דיברו על המקצועות שהם מתכוונים ללמוד השנה. זה היה בערך כשהקינוח הגיע כשרמוס הבחין שהתינוק החל להתעורר.
בחיוך רך, רמוס אמר לתינוק המנומנם, "איך אתה מרגיש, ישנוני?"
בהתחלה, חלק מהקונדסאים היו מבולבלים ממה שרמוס אמר, אבל אז הם הבחינו שהתינוק על ברכיו של רמוס התחיל לזוז.
"עייפי," אמר התינוק, ששפשף את עיניו בשביל להתעורר.
רמוס צחק, "אני רואה," הוא אמר בשעשוע. "אתה רעב?"
הילד הקטן הנהן, כשהביט על השולחן מולו באושר, ועיניו הירוקות נצצו.
"אתה רוצה משהו מהשולחן?" רמוס שאל, ראה שהתינוק מביט על השולחן.
"זה!" התינוק אמר בשמחה, והצביע על צלחת עם פאי דבש שהייתה מול ג'יימס. נבוך, רמוס לקח את הצלחת שהייתה מול ג'יימס, שהביט בעצב על החתיכה האחרונה של הפאי.
"הנה, גור," אמר רמוס, והעביר לילד את הפאי, לא מודע לעודה שהוא כרגע קרא לילד 'גור'.
בולס את הפאי בשמחה, התינוק בלע את החתיכה, ורמוס נתן לו גביע מלא במיץ דלעת כדי שיבלע שאריות שנשארו בפיו.
מרוצה, רמוס צפה בתינוק שאכל עוד כמה מהקינוחים על השולחן, כמו עוגיות שוקולד צ'יפס שהתינוק אכל אין ספור מהן, מגוון פירות- מלון ותפוחים- ואפילו אכל עוד מהפאי דבש, מספיק בשביל לבאס מישהו כמו ג'יימס פוטר.
כשנראה שהתינוק אכל לשובע- הוא נשען על החזה של רמוס בשביעות רצון, רמוס התחיל לשאול שאלות.
"ובכן, עכשיו כשאתה נחמד ושבע, אתה יכול לומר לי מה השם שלך?" רמוס שאל בקול עדין, מכיוון שלא רצה להפחיד את התינוק. רואה את הבלבול וחוסר האמון בעיניו- מה שגרם לרמוס להרגיש דקירה בלבו מסיבה מסוימת- הוא הציג את עצמו. "אני ירחוני," הוא אמר, מצביע על עצמו.
"אני האווי," התינוק שהזדהה כבתור הארי, צייץ בתגובה, מה שגרם לרמוס לחייך בשמחה.
"הארי, נחמד להכיר אותך," רמוס אמר. הארי ציחקק, תופס אחת מאצבעותיו של רמוס- מסתכל איך ידיו נראו- וניער את האצבע.
מכל צד של השולחן, רמוס היה יכול לשמוע את הבנות צווחות משמחה מהמחשבה על כמה הארי חמוד.
"היי! אתה לא הולך להציג אותנו, ירחוני?" סיריוס שאל בציפייה.
"אני לא יודע," רמוס אמר בניצוץ שובב בעיניו. "אני לא בטוח ששניכם תהיו מספיק אחראיים כדי להכיר אותו. אתם יותר מידי ילדותיים."
"אני מתנגד!" ג'יימס התמרמר, במבט נעלב. "אל תשווה אותי אליו!"
"אוי, זה ממש לא קול, ירחוני. נו באמת!" סיריוס התבכיין.
"הממ," רמוס אמר, בזמן שהוא חושב. הוא פנה להארי. "מה אתה חושב הארי? האם כדי שהם יכירו אותך?"
הארי הביט במבט מהורהר, דבר שגרם לרמוס לחייך. רמוס הביט בהארי שהסתכל בחשדנות לעבר שני הקונדסאים, שהיו מלאי תקווה. אחרי מה שנראה כמעט כמו נצח, הארי הינהן בראשו לרמוס, שחייך בשמחה.
"נפלא!" הוא קרא בהתלהבות, מסובב את הארי כדי שיוכל לראות יותר טוב את הקונדסאים. "ממש כאן. הארי, הנער שהשיער שלו נראה כמו קן ציפורים הוא ג'יימס."
"היי, ילדון," ג'יימס אמר בחיוך, מוציא את לשונו כתגובה על ההערה של רמוס על שיערו. "אני ג'יימס, אבל אתה יכול לקרוא לי קרניים גם." חיוך קטן על פניו של הארי אישר לרמוס שהוא היה בסדר גמור עם ג'יימס, אז הוא עבר לסיריוס.
"וזה," רמוס הצביע על סיריוס, שנע בהתרגשות על כיסאו, "זה סיריוס, למרות שאתה בחיים לא תתפוס אותו שמח בצורה כזאת."
סיריוס גילגל את עיניו לנוכח הבדיחה שרמוס סיפר, אבל הציג את עצמו בפני הארי.
"היי, גורון, אני סיריוס," חיוך הופיע על פניו. "היי ירחוני, אני מתערב שהוא יוכל להיות קונדסאי בעתיד."


הארי נהנה מעצמו; מאז שסיריוס מת, הוא ורמוס נהיו קרובים יותר. הוא רק שמח לראות את הסנדק שלו בריא יותר ממה שהוא יהיה בעתיד. חוץ מזה, הוא גם יכול לראות איך אבא שלו מתנהג, וגם איך סיריוס מתנהג!
הוא היה משועשע מהתעלולים של שלושת הקונדסאים, ומתשומת הלב שהם נתנו לו. בדרך כלל, הוא לא רוצה יחס מאף אחד, כבר נמאס לו להיות תחת אור הזרקורים כ'הילד-שנשאר-בחיים', אבל הפעם זה היה שונה. הוא קיבל תשומת לב מהאנשים שהוא הכי רוצה לבלות איתם. כרגע, הוא לא יכול להיזכר זמן בו היה יותר שמח מעכשיו - זה פשוט לא קיים.
הדרך שבה הוא הוצג לסיריוס ולג'יימס גרמה להארי לצחוק מבפנים. הוא לא הכיר את אבא שלו, אבל הוא כן הכיר את סיריוס, והאופן שבו הוא התנהג אז היה בערך כמו האופן שבו התנהג בעתיד - אם כי עכשיו הוא צעיר ופחות משוגע אחרי אזקבאן.
ועכשיו, הוא הקשיב להם, והפעם הוא היה נושא השיחה; הארי אפילו צחק לעצמו כשסיריוס אמר שהוא יכול להיות הקונדסאי הבא.
"אוי, תפסיק עם זה סיריוס. עדיף שלא יהיה מעורב בזה מגיל צעיר." גער רמוס בסיריוס, בהתחשב בעובדה שהוא היה האדם המציאותי היחיד בקבוצה. רמוס הטוב, הארי חשב, היחיד שהיה הגיוני מבין חברי הקונדסאים.
"אני לגמרי מסכימה עם רמוס." קול קרא מבחוץ. הקונדסאים והארי הביטו לעבר הקול. הארי בחן את מקור הקול הנשי החדש, שהיה מאוד מוכר.
היא הייתה בעלת שיער בצבע חום-אדמדם שנפל בחינניות על הכתפיים שלה, והגיע עד חצי הגב שלה. אבל מה שתפס את מבטו היה העיניים שלה; עיניים ירוקות מרשימות. יש שיאמרו שהן נראו כמו אבן הברקת, עיניים כמו העיניים שלו. ואז בסערת רגשות, הארי הבין מי הנערה הזאת.
הנערה הזו הייתה לילי אוונס, אימא שלו.

הפרק הקודם