תלמידה חדשה.

עכשיו אני כבר בהוגוורטס, לשמחתי. דמבלדור נואם. האמת שזה לא מעניין אותי, למרות שבתור תלמידה חדשה אני אמורה להתעניין יותר מכולם ביחד.

הייתי עסוקה מדי בלהיות מוקסמת מהוגוורטס, שעשה עליי רושם כל כך מדהים. אווירת הפנטזיה הקסומה אפפה כל פינה ופינה בכל שטח הבית ספר.

צללתי אל הרגעים הקסומים והמועטים שכבר הספקתי לעבור במסגרת הוגוורטס.

***

ירדנו מן הרכבת, מפטפטים ועליזים.

"אוקיי, אז איך מגיעים להוגוורטס? זה נראה לי קצת רחוק." אמרתי לבנים במבוכה. כל כך בלט שהייתי נטע זר במקום.

"יש כרכרות, כמובן." סיריוס אמר בטון של זה-ממש-ברור-מאליו. לא בדיוק הבנתי מה מובן בזה, אבל לא אמרתי מילה.

"הכרכרות יבואו בקרוב. הן ייקחו אותנו להוגוורטס במקום ללכת את המרחק שנותר. הן מחוברות לפגע-סוסים - יצורים גדולים, שחורים, ושלדיים, שרק אחדים מסוגלים לראותם." באמת מזל שיש את רמוס.

"בחיים לא שמעתי על זן כזה של חיה." לעזעזעל, הייתי חייבת לפתוח את הפה המטומטם שלי? עכשיו הם בטח חושבים שאני ממש מטומטמת.

"האמת שגם אני לא," הודה פיטר. למה זה לא מפתיע אותי? המבוכה לא נסכה ממני.

"גם אני," הצטרף ג'יימס. טוב, זה קצת מפתיע אותי. חשבתי שהוא החכם בחבורה.

"אני מצטרף אל שניהם," חייך סיריוס, משועשע. עכשיו כבר ממש הוקל לי.

"לא הקשבתם בשיעור חיות פלא?" רמוס נאנח עמוקות, אף על פי שלא נראה מופתע במיוחד.

"תתפלא," אמר סיריוס בסרקסזם.

 "אלו יצורים חברותיים שרק מי שחזה במוות יכול לראותם," הסביר רמוס.

"מרתק מאוד," פיהק סיריוס פיהוק מופגן. "ועכשיו כדאי שנעלה על כרכרה לפני שמרסדס תוכל לראות את היצורים האלה - אם נאחר היא בהחלט תוכל לחזות במוות. מקגונגל תהרוג אותנו."

צחקתי קלות, אף על פי שלא היה לי מושג מי זו מקגונגל.

"בואו," אמר ג'יימס, שכבר תפס כרכרה.

עלינו לכרכרה, כל אחד בתורו. אני ישבתי צמוד מאוד - צמוד מדי - אל סיריוס; לא נראה שזה הפריע לו במיוחד. אפילו אסתכן ואומר שהמבט המסופק בעיניו נבע מזה. רודף שמלות מזורגג.

רמוס, פיטר, וג'יימס ישבו מולנו; הם היו פחות צמודים זה לזה. לא רמזתי את הרמז הכי דק בעולם לסיריוס שיזוז קצת ממני - זה פשוט מביך מדי.

הנסיעה עברה מהר משציפיתי. כעבור עשרים וחמש דקות של עינוי הכרכרה כבר עצרה בקול מוזר; כמו של פרסה, רק הרבה יותר חלול. עדיין היה קשה לי להסתגל לתחושה שבזה הרגע נסעתי בכרכרה שהסיעה את עצמה בכוחותיה. כלומר, רמוס דאג להבהיר לכולנו שיש שם פגע-סוסים בלתי נראים; אבל עדיין.

שערי הוגוורטס המעוטרים, המצופים זהב עשרים וארבע קראט, היו מקושטים בפסלוני חזירים נוצצים וזהובים. הם היו פתוחים לראווה, ומאות תלמידים נהרו בהמוניהם אל המפתן. היה פקק קל בדרך אל השער; ככל שהתקדמנו הוא רק הלך וגבר.

"אתה חושב שפילץ' שוב עושה בדיקות?" סינן ג'יימס אל סיריוס בגלגול עיניים בולט.

"ככל הנראה. אוך, האידיוט הזקן," שניהם צחקקו.

נשכתי את שפתי התחתונה בכאב שנמהל במבוכה עצומה. הרגשתי כל כך מנותקת מכולם - הנה סיריוס וג'יימס מריצים להם בדיחה, ולי אפילו אין שמץ קלוש על מה הם מדברים. כבר השתוקקתי להתמיין, להכיר חברים וחברות חדשים, וליצור קשרים, רבים ככל הניתן. ההרגשה להיות כאן זרה היא כמו ההרגשה להיות איזו חייזרית שהסתננה בטעות אל כדור הארץ.

לבסוף, הגיע תורנו לעבור את הבדיקה של פילץ' - כדברי ג'יימס.

מתברר שפילץ' היה ברנש זקן, מכוער, ובעל חזות ממורמרת ביותר. עיקמתי את פרצופי מעט.

"בדיקה, בדיקה," נהם בעצבנות אל עבר סיריוס וסרק אותו מכף רגלו ועד קצה ראשו בגלאי השחור והכבד שלו, שנשאר שקט. "כניסה מאושרת," סינן בטינה אל עבר סיריוס. עיניו הקטנות והמצומצמות של פילץ' הביעו שנאה רבה כלפי סיריוס; הוא נראה כאילו הדבר האחרון בעולם שהוא היה הכי רוצה לעשות בעולם הוא לעצור את סיריוס.

"בדיקה," ירק בגועליות אל עבר שלושת הבחורים הנותרים. הוא נהם נהימות שרק הוא הבין כששלושת הנערים לא נשאו בחיקם שום חפץ אפל שהיה יכול להוות לפילץ' תוקף מספק לעצורם.

כשהגעתי לראש התור הוא נעץ בי מבט חשדני.

"אני אף פעם לא ראיתי אותך כאן  קודם."

"אני תלמידה חדשה," הסברתי בצרידות, בפעם המיליון. למרבה הסיפוק, התירוץ הזה הסביר הכול.

"אה," הוא פלט בחוסר אלגנטיות משווע. הוא בחן את שיערי ועיניו הביעו סלידה; נראה שהוא שנא את צבעו, אך לא אמר מילה. כנראה היה לו אסור, כי הוא לא נראה לי אדם המתאפק מלומר את דבריו ישר בפרצוף, מגעילים ככל שיהיו. "בכל מקרה, את צריכה לעבור בדיקה, כדי שנוכל לראות שאין עלייך שום חפצים אפלים."

נתתי לו לבדוק אותי, וחיוך מרוצה הסתמן על שפתיו המצולקות כשנוכח לדעת שאיני נושאת שום חפץ אפל או מסוכן. הוא נתן לי להיכנס.

" - על כל העצבים." סיים ג'יימס משפט שמבחינתי היה קטוע.

"היי מרסדס," נופף לי סיריוס בהתלהבות. "נו? איך התרשמת מפילץ' שלנו?" הוא ירק את השם בשנאה; הבנתי שיש לשניהם היסטוריה משותפת.

"הוא נראה לי בסדר." אמרתי בהיסוס - מה שעורר תגובות של צחוק פראי אצל ג'יימס, סיריוס, ופיטר. אפילו רמוס שחרר חיוך קטן ומשועשע. "קצת מריר מדי לטעמי," הוספתי במהירות. פיעם בי דחף לא מוסבר להגיד להם בדיוק מה שרצו לשמוע.

"'קצת מריר מדי לטעמך'?"ג'יימס פרץ בצחוק גדול. "את לא מכירה באמת את ארגוס פילץ'."

"מן הסתם." קולי נטף סרקסזם. לא שלטתי על זה, לעזעזעל.

"בואו נכנס להוגוורטס," הציע רמוס הצעה די פרקטית.

"רעיון מעשי," החמאתי לו.

"תודה." הוא הרשה לעצמו לשחרר צחקוק קטן ולחוץ.

אני צריכה לברר מתישהו למה הוא נראה כל כך עגמומי, בחיי. זה פשוט מסקרן אותי מדי מכדי להניח לעניין הזה בשקט.

תוך שתי דקות לערך כבר היינו בתוך מבנה הוגוורטס. הבנים הניחו את ציודם בפינה כלשהי על יד הכניסה. הנחתי את המזוודות שם גם אני, לאחר שזכיתי להנהון מאשר מצידו של רמוס.

"אני חושב שעכשיו מרסדס שלנו הולכת לחטוף שוק אמיתי." חייך סיריוס את חיוכו הייחודי והוביל אותי איתו אל תוך אולם ענקי.

פערתי את פי ואת עיניי. האולם היה מלא מהנה להנה; ארבעה שולחנות גדולים במיוחד וארוכים מאוד עמדו במרכזו, כשספסלי עץ עומדים ביציבות מולם, הולכים ומתמלאים בנערים שבזה הרגע הגיעו אל המקום וישבו לפטפט עם חבריהם.

לא הייתי יכולה לשמוע את מחשבותיי מרוב רעש והמולה. זה היה המקום הכי הומה שראיתי בחיי.

 "ברוכה הבאה להוגוורטס," בירך אותי סיריוס, מחייך. החזרתי לו חיוך והרגשתי שעשיתי את זה.

***

" - אל המיון." דמבלדור חייך את חיוכו המנומס והתיישב בכיסאו המהודר. לא ייאמן - רק צללתי למחשבות למשך דקות ספורות והוא כבר הספיק לסיים את נאומו. לא ייאמן.

בזה אחר זה תלמידי שנה ראשונה נרעדים ונרגשים ניגשו אל השרפרף שעמד במרכז החדר, מניחים לאישה בעלת חזות מקומטת ואינטולקטאלית להניח על ראשיהם מצנפת שחורה, בלויה, ומטולאת. המצנפת צעקה ברחבי החדר "גריפינדור!", "סלית'רין!", "רייבנקלו!", או "הפלפאף!", מיידעת את התלמידים הנרגשים לאיזה בית הם משתייכים מהיום והלאה.

לבסוף נשמעה צעקה חדה וברורה, צעקה שפילחה את האולם.

"מרסדס האריסון!"

====

זהו. פרק די חלש... תגובות בונות בבקשה. [:

הפרק הקודם