היומן

בוקר למחרת, הוא התעורר מוקדם בבוקר. הוא התארגן מהר מאוד, והוא החליט, שהוא הולך לגלות של מי היומן הזה.
הוא לא ידע מה מושך אותו לעשות זאת, אבל הוא הרגיש שהוא חייב. הוא חייב לדעת מי זאת הסופי (סו"פ) הזאת.

הוא עדיין קצת כעס על ריימונד על החטטנות הזאת, אבל החליט לא לעשות מזה סיפור גדול, הרי לריב עם ריימונד זה סיוט, הוא כל כך עקשן הריימונד הזה...

הוא ניגש לספריה מוקדם בבוקר, והזקנה הממורמרת ההיא- מדאם פינץ' (או איך שלא קוראים לה) צרחה עליו:
"מה אתה עושה בכזאת שעה בספרייה? פרחח קטן!!, חכה חכה שאני אספר לבעלי מה עשית פה"!!
הוא הלך באדישות לבדוק בעיתונים ישנים על איזכורים על ילדה בשם סופי שמכנה את עצמה סו"פ, שהייתה בגריפינדור, בת מוגלגים ששם אחותה הוא ליסה.
לא הרבה פרטים, אבל מספיק.

הילדה היחידה שהוא הכיר בשם סופי, היייתה סופי קלירווטר, והיא לא הייתה בדיוק מהטיפוסים שיכתבו יומן. היא הייתה יפהיפיה עם עייניים תכולות קרות, ושיער בלונדיני כמעט לבן, יש שמועות שהיא צאצאית של וויליה, אבל אלו רק שמועות. טומי מעולם לא הרגיש שהוא נמשך אליה, למרות שהיא כל הזמן ניסתה להתקרב אליו.
הוא המשיך לחפש בעיתונים, אך הדבר היחיד שמצא היה איזכור על זקנה בשם סופי ג'ונסון שנרצחה ע"י הלורד וולדמורט בתקופתו.
הוא היה מותש מאוד אך הוא לא וויתר. (לא תאמינו כמה זה מעייף לקרוא כל כך הרבה עלונים ועיתונים ישנים).

בעודו שקוע בעיתונים, הוא שמע קול של נפילה של מדף ספרים.

"אוי, אני כל כך מצטערת! אני אאסוף הכל אני ממש מצטערת"!

מדאם פינץ' התפלצה.
"את יודעת כמה זה עולה לנו כל הספרים האלה? את רוצה שאני אקרא לפילץ שיעניש אותך?? מיד לאסוף הכל, אתם רואים מה זה? פושטקית קטנה"!!!! היא צרחה בקולי קולות. היא המשיכה למלמל לעצמה, כנראה שהאישה הזאת באמת משוגעת חשב טומי.
הקול של הילדה שהצטערה היה מוכר, מוכר מאוד אפילו, טומי מאוד אהב את הקול הזה והוא ניגש לראות על מי נפל המדף.

הוא התקרב וראה את סוזן, סוזן פורטר- היא ולא אחרת. זאת שמאז שהיא הגיעה לבית הספר, הוא לא היה יכול להוריד ממנה את העיניים.
"הכל בסדר"? הוא שאל מתאפק שלא לצחוק בקול על המראה: ילדה עם סימן כחול של מכה כואבת במצח, מסביבה יש ערימות גדולות של ספרים פתוחים ומפוזרים, והיא עוד מנסה לסדר את הכל- אין לה סיכוי עד הצלצול להספיק לאסוף הכל.
"היי" היא הייתה ממש נבוכה ואדומה מרוב בושה.
"היי, את צריכה עזרה, סוזן"? שאל.

"אממ.. תודה" היא חייכה. הוא מאוד אהב את החיוך שלה.

"אבל אתה לא חייב, אתה לא תפסיק להגיע לכיתה עד הצלצול"! היא המשיכה. "זה בסדר, גם ככה אני אאחר" טומי באמת רצה לעזור לה, היא נראתה ממש חסרת אונים.
הוא עזר לה לקום והיא אמרה לו במבוכה שזה תמיד קורה לה, ושהיא נופלת כל הזמן ותמיד חוטפת מכות מטומטמות כאלה..
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו ראה אותה במצב כזה, זה קרה לה בערך פעם בשבוע, והיא הייתה לא מעט פעמים במרפאה למרות שהיא בהוגוורטס רק חצי שנה.
הוא הקשיב לה, ואפילו בעניין, אך הוא עדיין היה סקרן בקשר לסופי הזאת.
"משהו מטריד אותך, נכון"? היא עצרה לפתע.
איך את יודעת? הוא חשב לעצמו.
"סתם, אני לא ממש במיטבי בזמן האחרון" הוא שיקר.
היא האמינה לו, אבל היא ידעה שמשהו אחד הוא לא סיפר לה.

הוא תמיד אהב אותה, אך היא לא ידעה כלום. היא הייתה ילדה ממש מקסימה. למרות זה שהיא הייתה מעט מגושמת ונופלת ומקבלת מכות מטומטמות, היא הייתה ממש רגישה לסביבה, ותמיד שמה לב למה שאחרים מרגישים.

זה מה שטומי כל כך אהב בה.
הם סיימו לסדר את הספרים, בערך חצי שעה לאחר שהתחיל השיעור. הם מעט פחדו להיכנס באיחור שכזה, הרי פרופסור דמאג' ( =damageדמאג'= נזק.. התלמידים אהבו לצחוק על שם משפחתה כי היא באמת הייתה מעצבנת וקשוחה- נזק אמיתי לתלמידים מרדנים שכאלה) המורה החדשה לתורת הצמחים מאז פיטורו של פרופסור לונגבוטום. התלמידים התגעגעו אליו מאוד ונטרו טינה לדמאג'.

טומי נכנס ראשון לחממה באדישות, ואפילו לא ביקש סליחה מהמורה. הוא כל כך שנא אותה.
סוזן נכנסה אחריו ולפתע מעדה מאיזה צמח שהיה על הרצפה. כולם צחקו (כולל סוזן וטומי) וטומי עזר לה לקום בעודה מתפקעת מרוב צחוק.
"גברת פורטר, את רשאית ללכת לשטוף את פנייך המלאות בבוץ, ואחר כך להיענש, ואתה מר פארקר? אתה מרותק"!!

סוזן התעצבנה ואפילו לא טרחה לנקות את פנייה מהבוץ.
"אבל פרופסור!! זה לא פייר! שנינו איחרנו באותה מידה ואת מרתקת אותו?? זה ממש לא בסדר! וזה היה באשמתי, הוא איחר בגלל שביקשתי ממנו לעזור לי בספרייה עם הספרים ונפל עלי מדף והכל התפזר והוא ראה שאני חסרת אונים והוא עזר לי אז למה לעזזל את מענישה אותו"?! היא דיברה כל כך מהר וכולם היו בשוק. פרופסור דמאג' הסתכלה עליהם ברוע ואמרה:
"אם את כל כך רוצה להיות מרותקת- בבקשה, מחר בשעה שמונה אצלי במשרד" היא חייכה חיוך מכוער ומרושע, שחשף הרבה שיניים צהובות ומגעילות.
"תלמידי שנה רביעית, כאלה מטומטמים".. היא מלמלה לעצמה וכל התלמידים זעפו.

סוזן יצאה מהכיתה עצבנית, כנראה בשביל לשטוף את פנייה.
טומי רצה לצאת- להיות איתה עוד קצת, אבל התיישב ברגע האחרון. הוא יהיה שקוף מדי...

סופי הסתכלה עליו מהצד במבט בוחן.

כשהוא חזר לחדרו בערב, הדבר הראשון שהוא רצה לעשות זה להמשיך לקרוא עוד פרק ביומן ההוא. אבל כשהוא שמע את ריימונד וג'רי מתקרבים לחדר סגר מייד את היומן והוציא את הגיטרה שלו, עשה את עצמו מתאמן.
מחר, אני הולך לקרוא לפחות עוד פרק אחד מהיומן, לא משנה מה ריימונד וג'רי יעשו! החליט טומי.
"היי טום, מתי אתם באמת מתכוונים להופיע"? ג'רי התיישב ליידו. לטומי הייתה להקה, אבל הם לא ממש עשו הופעות, אלא רק כתבו שירים ביחד וניגנו- הם עשו את זה בשביל הכייף האישי.
לטומי לא היה אכפת להופיע, לא היה לו פחד במה או משהו בסגנון, אבל היה חסר להם מתופף, ועוד זמר לא היה מזיק. אבל עדיין לא היה ללהקה שם, אז הם חשבו שזה מעט עלוב להופיע כך.

"אתה יודע שאנחנו לא נופיע בקרוב".. טומי אמר וג'רי היה מאוכזב.
"אני שמעתי אותכם, אתם טובים, ואתה יודע שאני לא משקר בקשר לזה"! הוא אמר בתקיפות. זה החמיא לטומי, אבל הוא ידע שלהקתו עדיין לא מוכנה לזה.

"טומי, אתה יודע שבנות אוהבות בנים שמנגנים בגיטרה" ריימונד אמר.
"יופי להן" טומי אמר באדישות, אבל הוא עדיין כעס על ריימונד.
"נו, אז זה יעזור לך" הוא המשיך לחטט.
"למה"? טומי המשיך להתחמק ממנו.
"זה הרי ברור שיש לך מישהי, ואני ראיתי את המבטים שאתה תוקע בה" אמר ריי.

"ריי, אתה חי בסרט" טומי הרגיש את הפחד גואה בתוכו.
"סופי ממש יפה, אני חושב שיש לה משהו אליך" ריימונד המשיך.

"איזה סופי"? טומי שאל בבהלה מעט היסטרית. הוא פחד שריימונד חיטט ביומן.

"איזה סופי? סופי קלירווטר, איזה סופי הוא שואל.. ברור שהוא מאוהב"

טומי כמעט צעק מרוב הקלה.
"חח. אידיוט.. נראה לך שסופי זה הטעם שלי"?! הוא  נעלב שריימונד חשב שהוא עד כדי כך שטחי.

"עוד נראה.." ריימונד היה עקשן, ומצחיק... טומי פשוט לא יכול היה להמשיך לכעוס עליו, הרי זה ריימונד הליצן של כולם- קצת חסר טאקט לפעמים, אבל אף אחד לא באמת מושלם- וכולם אהבו את ריימונד.

הפרק הקודם		הפרק הבא