תם ונשלם הקונדס

"אתה רוצה לחזור על המשפט הזה?" שאל רמוס ועיקם את אפו.

"אני נשבע חגיגית שאני מחפש צרות."

"אה," השיב בסתמיות ג'יימס לדבריו של סריוס. המבט שלו היה נעוץ בחופן גרגירים מוזרים (שהוא מתעקש לקרוא להם רק בשם הרשמי שלהם- "מקאצבולימים" ולא "דברים חסרי צורה" כמו כינוי החיבה שסריוס הדביק להם) שהתפתלו בידיים שלו בעודו מנסה לחבר אותם לשרשרת.

"אז יש לכם רעיון לצרות בשבילי? זאת אומרת, כבר יותר מכמה ימים לא קיבלתי שום עונש ואני חושב שכדאי לחגוג את זה בתעלול מיוחד, אה?"

"הוא השתגע?" שאל פיטר בחרדה מובלעת.

"כן, הוא בהחלט השתגע," אמר רמוס בכובד ראש. "אבל זה לא חדש."

סריוס זרק עליו כרית שריפדה את הכורסא שעליה ישב. "תתנצל או שיהיו עוד כאלה," הזהיר.

רמוס גילגל עיניים וקפץ את שפתיו בחוזקה, כאילו לחסום את הדרך להתנצלות.

ג'יימס פתח את ידיו כך שהגרגרים נפלו לרצפה הצוננת ואז הרים את מבטו והתמקד בבני החבורה. הם ישבו בכורסאות הקרובות ביותר לאח, שהיו שמורים לבני השנה השביעית.

"זה שאנחנו יושבים כאן לא מספיק צרות בשבילך?" שאל רמוס.

סריוס החווה בידו תנועת בוז. "אני רוצה לראות שביעיסט שמעז להתעסק איתנו."

"אני לא חושב שלמישהו יהיה בעיה לעשות את זה," אמר פיטר בקול קודר. "אנחנו רק בשנה החמישית."

ג'יימס חייך חיוך שוויצרי ופרע את שערו אבל נראה כמו מלאך. "מי יכול להגיד לא למחפש של גריפינדור?"

סריוס חייך חיוך תואם, אבל החיוך שלו קצת הזכיר את התאום המרושע של המלאך. "או לחובט? ומי ירצה להסתבך עם מדריך?" במילה האחרונה סריוס הגזים מעט בטון התמים שלו.

"המדריך הראשי יכול," הזכיר רמוס את הסמכות שמעליו כשסריוס צחק בפה מלא.

"אתה צריך להעריך אותנו קצת יותר," גער ג'יימס אבל בסוף המשפט התקשה לשמור על הבעת פנים רצינית.

"אז מה אתם אומרים על קצת בירצפת?" הציע סריוס בחיוך. "נשאר לי קצת במלאי..."

"אני בא איתך לחדר להביא," התנדב ג'יימס. כולם נעצו בו מבטים משתוממים. "מה?" הוא התגונן.

"כלום," גיחך פיטר. "חזון אחרית הימים."

"אתה פשוט אף פעם לא מתנדב לכלום," פירשן רמוס בחיבה.

מזל שמבטים לא יכולים להרוג.

"זה יותר עמוק," נאנק סריוס ונבר במזוודה שלו.

"מה דעתך על- אציו?" הציע ג'יימס בחביבות.

סריוס עשה לו פרצוף כועס.

"אתה סתם כועס כי אני חכם יותר," קינטר בעליזות.

סריוס הזעיף פנים באופן הכי מוקצן שרק יכל.

"מה זה היה?" שאל סריוס פתאום.

"מה היה מה?"

"שמעתי רעש. מהחלון," אמר והציץ מבעד לחלון. ג'יימס הצטרף אליו והם סרקו את המדשאה הענקית הריקה במבט מהיר מלמעלה.

"אין כאן כלום," פסק ג'יימס ויצא מהחדר. "רך כף? אתה בא?"

"כן, כן," אמר בהיסח הדעת והסתובב. "אני יכול להישבע ש-"

"בסדר, אוקיי, מאמין לך."

סריוס דחף את החפצים שלו חזרה.

"אתה יודע, יום אחד תצטרך לסדר את המזוודה."

סריוס הניף יד בביטול. "זה יום רחוק מדי. ואל תזכיר לי אותו," הוא רעד בחלחלה מדומה. ג'יימס עשה אציו והבירצפת הייתה בידו.

"מה זה הדף הזה?" שאל ג'יימס.

"איזה?"

"על המיטה שלך..."

סריוס פתח אותו בארשת מופתעת.

"תראה לי," דחק ג'יימס. "תקריא."

"הצעה לארבעת הקונדסאים- רך כף, קרניים, ירחוני וזנב תולע. תמפו את בית הספר במפה קסומה שאפשר לראות מי הולך בכל בית הספר."

היה שקט לרגע.

"זהו? בלי חתימה?"

"בלי חתימה," אישר סריוס.

"מוזר."

"מאוד מוזר".

"ברור שזה הם," אמר פיטר. "סריוס אמר שהוא מחפש צרות, והם הלכו לחדר וחזרו עם פתק סודי. פחחח. אתם מצפים שנאמין?"

"הם לא צוחקים," אמר רמוס בקור שקול.

"אתה באמת מאמין לה-"

"לא, אבל אני יכול לוודא שזה לא הם ואז אני יאמין."

"איך?" הסתקרן ג'יימס.

"לחש איתור של מי הקלף הזה," אמר בפשטות. פיטר הביט על הקלף בסלידה כאילו בכל רגע הוא עלול להפוך לעכבר או גרוע מזה, לחתול שיצוד אותו.

"גאון," נאנח סריוס.

"מה אתה צריך בשביל זה?" ג'יימס היה מעשי.

רמוס פתח את ספר השיקויים שהיה, כמו תמיד, אצל רמוס בהישג יד.

"שלוש שערות חד קרן, קיבת צפרדע אחת, פול קקאו מעוך, מאקצבולימים וסוכריות ברטי בוטוס בטעם רכבת."

"תקבל הכל עד מחר לפני השיעור הראשון," אמר סריוס והביט בג'יימס בסיפוק. "נראה שיש לנו עבודה הלילה."

"מעניין מי שלח לנו את זה," אמר ג'יימס כשידו מזיזה ענף הצידה לאפשר לו צלעבור למעמקי היער.

"מה זה משנה?"

"ברור שלא סתם שלחו לנו את זה," התעקש ג'יימס. "מישהו רצה שנכין את זה ואז הוא יקח לנו. אז ברור שזה משנה מי."

"אבל זה באמת רעיון טוב. איך לא חשבנו על זה בעצמנו? ככה נדע איפה סוורוס נמצא ולאיפה ללכת להציק לו."

"ונדע איפה המורים..." המשיך ג'יימס ופרע את שערו.

"ששש," לחש סריוס בקול רם למדי.

"ששש אתה," התנגד ג'יימס.

"ששש שנינו," התפשר סריוס.

"ששש שנינו."

"אתה תמיד חייב להיות זה שמדבר אחרון, אה? אולי תשתוק כבר?"

"אולי."

"רואה? רואה? אתה שוב עושה את זה. ששש. שלא נבריח את החדי קרן."

"ששש."

"דיי!"

"ששש."

אחרי כמה דקות של הליכה בשקט לאור השרביטים שלהם ואחרי נעית מבטים בכל מיני מערות ריקות הם הגיעו למערה שבה חיים משפחה קטנה של חדי קרן- אבא, אמא ותינוקת חד קרן קטנה.

"הם אמורים לישון. זה אמור להיות כל כך קל. אתה תקח מהקטנה כי התניקות בדרך כלל יותר בפנים במאורה- ההורים חדי הקרן מגוננים מדי. אני אקח מההורים."

"אמורים זה שם של דג," הזכיר סריוס ועיווה את פניו.

"אז צריכים. בסדר לך?"

"כן."

"יופי."

"אתה רואה?" התרגז סריוס בצחוק. "אתה עושה את זה שוב!"

"ששש. שלא תעיר אותם."

"אוקיי. ששש."

"ששש."

סריוס וג'יימס חזרו לפנות בוקר לחדר שלהם. השיער שלהם הריח שרוף, הפנים שלהם היו מרוחות באפר ובוץ ומשהו דביק ומגעיל. הבגדים שלהם היו קרועים ולג'יימס הייתה צלקת חדשה וקטנה בכתפו.

על הפנים היו להם חיוכים תואמים, ובידיים שלושה שערות חד קרן, שהצליחו לחלץ אחרי מאמץ מלחמתי קשה. בטעות סריוס דרך על ענף שגרם לשלושתם לרוץ ריצות בהלה ולתקוף אותם...

אבל הם הצליחו, וזה מה שחשוב, נכון?

"אנחנו באמת מחפשים צרות," סיכם ג'יימס בחיוך.

"נכון."

"אני יודע."

המבט של סריוס היה מצמית.

בלילה של שבת, כל המרכיבים נאספו בקופסא אחת גדולה. פיטר נהנה לקנטר את סריוס וג'יימס שלא הצליחו לעמוד בהבטחה שלהם וכל המרכיבים לא היו מוכנים עד הבוקר- רק השיערות. הוא הפסיק לצחוק עליהם אחרי פעמיים בגלל שהחליט  שהוא כן אוהב את הגוף שלו שלם. סריוס הפך את קופסאת החומרים לבלתי נראת והוביל אותה לחדר המקלחות של המדריכים. זה היה ההצעה של רמוס.

"קלטופאנה."

הדלת נפתחה, וסריוס הפך את החפצים לנראים.

בחדר כולם כבר חיכו.

רמוס העמיד קדרה על האש וביקש שיקריאו לו את ההוראות.

"מעך את החמצוציומת ושפוך את תכולתם על הקערה-"

"אתה בעמוד הלא נכון," אמר רמוס לפיטר.

פיטר הסמיק ודפדף. ברור שכל הטעויות יקרו דווקא לו!

רמוס הכניס את כל המרכיבים ועירבב. היה ריח של עשן מרוכז שהם פחדו שיקח שנים להוציא מהבגדים שלהם.

השיקוי היה בצבע ירוק מבעבע.

"זה כמעט מוכן," הכריז רמוס. "צריך לחכות כמה שעות. נבוא מחר בבוקר, ואז זה יהיה מוכן."

הם יצאו מהחדר. הדלת נסגרה מאחוריהם.

סריוס הפנה את ראשו בחדות.

"מה?"

"אני חושב ששמעתי משהו. מישהו בפנים."

"זה בטח כלום."

"אתה סתם עייף."

		הפרק הבא