סשה

"טוב, בואי נזדרז כדאי שלא נפספס את הרכבת." אמרתי.
"אחלה, בואי." אמרה דיאנה בעצבנות.

עלינו על הרכבת, ושתינו התפזרנו. היא הלכה לתפוס תא פנוי ואני הלכתי לתא המדריכים.

אתם בטח שואלים למה דיאנה לא מדריכה? זה בגלל האפילפסיה שלה. בתחילת שנה שעברה בחרו בה להיות מדריכה, אבל באיזה לילה היא יצאה לאיזה משמרת, והיא קיבלה התקף אפילפסיה ודמבלדור החליט שמסוכן בשבילה להדריך והחליף בינינו.

אז כשנכנסתי הרמיוני קפצה עלי בחיבוק דוב.

הרמיוני היא אחת מחברותי לחדר, עם דיאנה, פרווטי ולבנדר.

אני, הרמיוני, הארי ורון החברים הכי טובים משנה ראשונה.

הרמיוני היא החברה הכי טובה שלי, אפילו יותר מדיאנה.

התחבקתי גם עם מרין – חברה שלי מהפלאפף , בעוד רון מסתכל עלי במבט קר.

רון שונא אותי מאז שהוא פיתח את הגוף שלו כדאי שאני אשים עליו, ובאמת שמתי – אבל זרקתי אותו אחרי חודשיים (בערך במאי של שנה חמישית – ז"א שנה שעברה) בשביל אמט דיגורי.

התכוונתי לזרוק את אמט, אבל כל תלמידות הוגוורטס ירצו להרוג אותי.

או שבעצם הן ישמחו, כי האח הקטן של סדריק דיגורי, שחתיך לא פחות ממנו פנוי.

דיאנה כעסה עליי שאני יוצאת איתו, אבל זו אשמתי שהוא רוצה אותי ולא אותה? היא תמיד אהבה אותו, אבל הוא כ"כ התאמץ שנהיה ביחד אז היא וויתרה עליו.

אז הרכנתי מבטי ולא העזתי להביט בעיניו של רון – כיוון שפגעתי בו כ"כ.

לפתע אמט נכנס לתא המדריכים עם חיוך ניצחון נשוח על שפתיו.

הוא קפץ עליי והדביק לי נשיקה – עד שהצלחתי להתנתק ממנו אמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו.

(לשים את השיר ברקע ואז להתחיל לקרוא: http://www.youtube.com/watch?v=a4XyjVqnIKk)

לקחתי אותו לרציף כיוון שנשארו עוד 10 דקות ליציאה.

"אז מה, רוסיונת שלי. מה רצית?" אמר והרחיב את חיוכו.

"אמממ... אמט, תקשיב. אני לא יכולה להמשיך איתנו. אני כל יום פוגעת בדיאנה ו..."  הוא קטע אותי,

"חשבנו שעברנו על זה, היא רוצה אותי, אני לא אותה. אני רוצה אותך, ואת אותי. נכון רוסיונת?" אמר בחיוך זחוח.

"אמממ... אני לא אוהבת אותך יותר. אתה מניאק ואני רוצה להיות קצת לבד. תנסה להתחיל עם דיאנה, היא הרבה יותר שווה ממני." אמרתי בניסיון להצדקות.

"אני רוצה אותך! את שלי ואני שלך!" אמט הרים את קולו.

"לא! אני איתך גמרתי! אני לא יכולה לפגוע בכ"כ הרבה אנשים! אני לא יודעת איך אתה כן! כשהייתי עם אדם החבר הכי טוב שלך, לא היה אכפת לך לגנוב אותי ממנו!" צעקתי עליו.

כמה ראשים הסתובבו אלינו, אז הורדתי את קולי.

"אני מצטערת, אני לא רוצה אותך כרגע. אולי בהמשך." לחשתי לו.

"לא,  רוסיונת.. אני כ"כ אוהב אותך! אל תעזבי אותי בבקשה!" אמר בתחנונים.

"אני לא יכולה יותר! אני כ"כ מבולבלת! ואני יודעת שאתה בוגד בי עם סרינה" אמרתי והלכתי משם.

נכנסתי לתא המדריכים והרכבת החלה לנסוע. מעט אחרי נכנס אמט וניסה לשים את ידו על מותני בעוד הוא מסתכל על שאר הבנים בקרון במבט מטורף.

השתחררתי מאחיזתו והלכתי לשבת לבד אל מול החלון.

הוא התיישב לידי וליטף אותי בלחי. הדפתי אותו ממני והוא עף אחורה.

על פרצופו עטה הבעה מפחידה.

"אל תפתח את זה פה. נמאס לי שכל הקנאיות האלה מרכלות עליי. וגם נשבר לי ממך. אנחנו לא קשורים יותר!" אמרתי והוא ניסה לנשק אותי "עזוב אותי! לך מכאן!" אמרתי ורצתי אל המסדרון בבכי.

לפתע נתקלתי במשהו ונהדפתי אחורה.

הרמתי את ראשי וראיתי את הארי – חצי אמיתי חצי נעלם.

קפצתי עליו וחיבקתי אותו, והתחלתי למלמל...

"הארי... אמט... אני לא... הוא כזה... שיעזוב אותי... הארי..." הוא תפח על כתפי וניסה להרגיע אותי.

"לכי לקרון של המדריכים ואל תשימי עליו. עוד שעה תוכלי לבוא לתא שלנו. אז לכי תשתפי פנים ותחזרי כמו חדשה. אההה... ונמרח לך האיפור..." אמר הארי.

"אל תדאג, אני אסדר את זה בשירותים." אמרתי והלכתי להתארגן מחדש.

(להפסיק את השיר אם הוא לא נגמר אצלכם.)

אחרי חצי שעה של נסיעה חזרתי אל תא המדריכים, ומאלפוי והשפוטה המסכנה שלו – האויבת המושבעת שלי, פנסי פרקינסון.

"שוב חמצנת את השיער? מה את מנסה להוכיח בכוח את הסטיגמה שבלונדיניות הן מטומטמות?" אמרה פנסי בקולה היבבני.

"אוח, סתמי. לפחות אותי בנים רוצים. ואגב, יש לי ממוצע ציונות גבוה פי שניים ממך" קרצתי והסתובבתי.

פנסי התעצבנה כ"כ שהיא ניסתה להטיל עליי קללה, אך...

הפרק הקודם		הפרק הבא