מעבר לגבולות

אזהרה לפני הקריאה!!!

הפאנפיק הזה כולל מערכת יחסים עם הפרש גילאים גדול, מין מפורט (חלקית), קללות וכ"ו. 

אז מי שאחד מהדברים הנ"ל לא מתאים לו או לא מוצא חן בעיניו מוזמן לצאת ולא לקרוא.

אני מקווה שתאהבו את הסיפור, אני משקיעה בו הרבה מאמץ.

קריאה מהנה!

נכנסתי לחדר החשוך בדממה, מנסה לשמור על השקט ככל האפשר. קול נשימותיהם של שני הילדים הקטנים היה הרעש היחיד, המנורה הקטנה בפינה היתה מקור האור הבודד.

ניגשתי למיטתה של טריס והידקתי היטב את שמכת הצמר העבה סביב גופה הקטן. נישקתי בעדינות את המצח שלה וליטפתי את שערה הרך כמשי.

לאחר מכן נגשתי למיטתו של אחיה התאום, טומי, שהיה מכורבל בתוך עצמו כמו כדור. חייכתי למראה הזה וסידרתי את הכרית תחת ראשו הקטן של הילד.

לאחר שבדקתי בפעם המאה שהם בסדר התקדמתי אל הדלת, רגע לפני שיצאתי העפתי מבט אחרון לאחור בכדי להיות בטוחה וצעדתי אל המסדרון הגדול.

אחוזת מאלפוי היא מקום ענקי, אפשר בקלות ללכת כאן לאיבוד. הבית של משפחת מאלפוי היה בכפר הקוסמים הוגסמיד, מוקף גדר גבוהה ובעל חצר ירוקה ומטופחת.

הבית הגדול מעוצב בסגנון מודרני, לפי טעמה היקר של גברת מאלפוי. אך למרות המסדרונות האין סופיים וחדרי האירוח הרחבים אני אוהבת מאוד לשהות פה ולשמור על התאומים בני החמש.

טריס וטומי הם שני ילדים מלאי חיים, חייכנים ופיקחים. הם תמיד יודעים לשאול את השאלות הנכונות והצחוק שלהם הוא הצליל הכי מקסים בעולם. העיניים התמימות שלהם תמיד סקרניות ורגליהם הקטנות תמיד מקפצות ומתרוצצות.

את המראה החיצוני הם ירשו משני ההורים שלהם, אדון וגברת מאלפוי. את שערם הבהיר והחלק הם קיבלו מאביהם, ואילו את העיניים הגדולות והשחורות הם לקחו מאימא שלהם. שינהם היו ילדים יפהפיים, פניהם החלקות תמיד הזכירו לי את בובות החרסינה שהייתי נוהגת לראות בחלון הראווה בחנות הצעצועים בדרכי לבית הספר היסודי.

הגעתי אל הסלון החמים וצנחתי בעייפות על ספת העור, הראש שלי כאב והרגשתי את העייפות בכל אבריי גופי. אדון וגברת מאלפוי מעולם לא איחרו כל כך, בדרך כלל הם מגיעים בסביבות השעה אחת עשרה.

הסתכלתי על השעון הנוצץ שהיה תלוי על הקיר ונאנחתי בפעם המיליון, השעה היתה אחת וחצי בלילה.

אף פעם אין לי מה לעשות בערבי שישי, בזמן שכל שאר תלמידי הגוורטס מבלים את זמנם במסיבות אני נשארת בחדר שלי ומנסה להעסיק את עצמי.

מסיבות הן לא אחד המקומות שאני נוהגת ללכת אליהם, אבל בהחלט הייתי עושה בייביסטר בערבי שישי בחופשות. מאז ומעולם אהבתי ילדים קטנים, הלב שלי מתפוצץ מאושר כשאני רואה תינוק או ילד צוחק ושמח.

את הילדים של אדון מאלפוי פגשתי לראשונה בשנה שעברה בסעודת החג. אדון מאלפוי הוא מנהל החשבונות של בית הספר לקוסמים צעירים, הוא אחראי על כל מה שנכנס ויוצא מהטירה ועל כל הדברים החשובים שלמנהל שלנו אין זמן אליהם. יש לו משרד בקומה האמצעית והוא מעביר את רוב הזמן שלו בשיחות עם נציגים ממשרד הקוסמים ובסידור ניירות צהובים. בסעודת החג של שנה שעברה הבחנתי באדון מאלפוי, באישתו ובילדים שלו. הם ישבו יחד בשולחן עם סגל המורים ויופיים המיוחד בלט מעל כולם. לאחר שסיימתי לאכול, יצאתי מהאולם הגדול וראיתי את שני הילדים הבלונדינים משחקים אחד עם השני וניגשתי אליהם. הערב הסתיים בכך שהוזמנתי על ידי אדון מאלפוי לבוא ולשמור בביתו על שני הגוזלים שלו, ומאז אני השמרטפית הרישמית של התאומים.

קולות של צעדים ושל מילמולים כועסים הגיעו לאוזניי והקלה הציפה אותי. לאחר חצי דקה נכנסו לסלון אדון וגברת מאלפוי ושינהם נראו מרוגזים מאוד.

שערו של אדון מאלפוי שהגיע עד כתפיו היה פרוע ומבולגן, כנראה מפני הרוח הקרה שנושבת בחוץ, ושפתיו האדומות היו משוכות לקו ישר. אישתו היפה גידפה בשקט והורידה בעצבים את נעלי העקב הגדולות שלה.

בדרך כלשהי הבנתי שהזוג שעמד מולי רב בדרך הביתה, אפשר היה לראות את המתח ששרר בינהם. ידעתי בברור שגברת מאלפוי היא האשמה, כמו תמיד.

שנאתי את האישה הזאת שכינתה את עצמה רעייה ואימא. גברת מאלפוי, או בשמה המוכר בפיו של בעלה - פנסי, היתה אישה מגעילה וחסרת לב. היא לא מתייחסת כמו שצריך אל הילדים שלה, היא תמיד נוזפת בהם או מתעלמת מהקיום שלהם. הגישה שלה כלפי כל דבר שלא מוצא חן בעיניה היא גישה מזלזלת, אתה יכול לראות את הבוז בעיניים שלה כשהיא לא מרוצה ממישהו או ממשהו. כל דבר בה מעצבן אותי, מבגדי המעצבים שלה ועד המבטא המתפנק.

לעומת זאת, בעלה הוא האדם הכי אכפתי שפגשתי בחיי. הדרך שבה הוא מסתכל על הילדים שלו מבהירה לך עד כמה הוא אוהב אותם ועד כמה באמת הוא דואג להם.

אדון מאלפוי תמיד מביע התעניינות במה שהם עושים והוא מקשיב לשטויות שלהם, הוא משחק איתם ומגן עליהם מכל דבר שעלול לסכן אותם.

רק לאחר כמה דקות שנמשכו כמו נצח, נראה שאדון וגברת מאלפוי הבחינו שאני שם. פנסי רק גילגלה את עיניה והלכה משם ואילו אדון מאלפוי הביט ישר לתוך העיניים שלי.

ניסתי להסתיר את החיוך המרוצה שלי בעקבות קשר העין שנוצר בינינו. אם להיות כנה, יש לי קראש ענקי עליו. על אף היותו בשנות השלושים שלו, הוא היה כל כך מושך ו... גברי.

אדון מאלפוי נתן לי חיוך עייף לפני שהוא שיחרר אנחת הקלה. הוא התקדם לעברי בעוד שהוא שולח את ידו אל הכיס האחורי שלו.

הוא נראה כל כך טוב במכנסיים צמודים ובחולצה החלקה והלבנה הזאת. הוא פתח את הארנק ושלף את השכר המגיע לי.

"את חושבת שתוכלי לבוא ביום שישי הבא?" הוא מילמל לעברי בעייפות, נלחם להשאיר את העיניים שלו פקוחות.

לרגע היססתי וניסתי להיזכר האם יש לי מבחן או עבודה שאני צריכה להגיש בשבוע לאחר מכן, אבל העיניים האפורות שהביטו בי לא נתנו לי לסרב גם אם היו לי כבר תוכניות "אממ, ברור. באיזה שעה?"

"אני ואישתי נצא בשעה שמונה וחצי אז אני מניח שאת תצטרכי להיות פה בשמונה, זה בסדר?" הוא שאל, מרים את הגבות שלו.

"זה בסדר" עניתי עם חיוך קורן, מהנהנת בראשי בעוד שהוא מחייך לעברי בחזרה.

"מעולה" הוא אמר בהקלה "את רוצה שאני אלווה אותך?"

"לא, לא, זה בסדר. אני אסתדר" אמרתי במהירות. השבתי בשלילה למרות שהדבר שהכי רציתי אי פעם בחיים שלי זה הליכה לצידו של אדון מאלפוי בתוך מערה צרה במשך עשרים דקות.

"אז קדימה, כבר מאוחר מספיק" הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון המרתף של ביתו.

ירדתי אחריו במדרגות הצרות וייאוש התחיל להזדחל במורד הגב שלי. אני שונאת את המערה הזאת שמובילה אותי בחזרה אל הגוורטס, כל כך חשוך שם ויש ריח של משהו רקוב.

וחוץ מזה, אני רוצה להישאר כאן, בביתם של משפחת מאלפוי. אני רוצה לשחק עם טריס וטומי ולהסתכל על אדון מאלפוי יושב על הספה וקורא עיתון. אבל אני לא יכולה להישאר, אני לא חלק מהמשפחה הזאת.

אני חייבת לחזור בחזרה לטירה המכושפת, למקום שבו אף אחד לא מחכה לי, רק החדר הקטן שלי והספרים שהשאלתי מהסיפריה.

אדון מאלפוי שלף את השרביט שלו והתחיל להגיד את המילים לפתיחת השער. אני הוצאתי את השרביט שלי בכדי להאיר לי את הדרך ובכדי שאיזה חולדה ארורה לא תמצא את דרכה לתוך הגלימה שלי.

רק כאשר הכנסתי את הכסף לתוך כיס הגלימה שלי שמתי לב שהוא נתן לי יותר מבדרך כלל.

"אממ, אדון מאלפו, אני חושבת ש-"

"תקראי לי דראקו, בבקשה" הוא סובב את הראש שלו לעברי ובחן אותי בעיניו "כל עוד אני לא בתפקיד, את יכולה לקרוא לי בשם שלי"

"א-אוקיי. אדון מאל- אממ אני מתכוונת דראקו. נראה לי שבטעות נתת לי יותר כסף ממה שצריך" מילמלתי בבושה והכנסתי את היד לכיס בכדי להוציא את הכסף.

"תשארי את זה אצלך" הוא אמר עוד לפני שהצלחתי לגעת במטבעות "אנחנו איחרנו היום, מה שאומר שהיית כאן יותר שעות. וחוץ מזה, זה מגיע לך"

"ת-תודה" לחשתי וסומק הציף את הלחיים שלי. תמיד שאני בסביבתו הסומק מוצא את הדרך ללחיים שלי ללא סיבה מיוחדת.

השער נפתח בחריקה ואני הרמתי את השרביט שלי בכדי להאיר את הדרך. עוד לא התחלתי ללכת וכבר התפללתי שהדרך הזאת כבר תסתיים ושאני אוכל לשכב במיטה שלי ולישון עד אור הבוקר.

העפתי מבט אחרון ומהיר בגבר הבלונדיני וצעדתי לתוך החור השחור. הריח שקיבל את פניי היה מסריח יותר משירותי הבנים בקומה הראשונה בטירה. קימטתי את האף שלי ומיהרתי להתקדם לכיוון השער בצד השני של המערה.

אחרי שהלכתי חמישה מטרים לפחות מהמקום שבו היה השער של האחוזה, קולו של אדון מאלפוי קרא לפתע "אפריל"

הסתובבתי במהירות והסתכלתי עליו, הוא עמד שעון על הפתח וידיו משולבות על החזה שלו.

"תזהרי" הוא אמר בטון אבהי, ואני כתגובה רק הינהנתי והמשכתי קדימה.

הלב שלי שקע עוד קצת בחזה כאשר צעדתי בחושך לכיוון שער המעבר הנמצא בהגוורטס - בית הספר לקוסמים האהוב על כל התלמידים, חוץ מאחת.

תגיבו אם אתם רוצים לקרוא את ההמשך, אני גם ממש אשמח לדעת מה אתם חושבים ומה צריך לתקן.

		הפרק הבא