יללת הזאב

וואו. כמה אור. או שזה חושך? איפה אני? ולמה כל כך שקט כאן? אני מנסה להתרומם בזהירות, ומייד מרגיש יד שהודפת אותי בחזרה לשכיבה. פעמון מצלצל, ודלת נפתחת.

"טדי רמוס לופין. בן 15. בקרוב יתחיל בשנת לימודו החמישית בהוגוורטס. בן לנימפדורה טונקס ורמוס לופין. יתום. חי עם סבתו, אם אימו. מטאמורפאגוס. סובל מבעיות עיניים חמורות, עד כדי עיוורון מוחלט. נמצא כרגע בבית החולים על שם הקדוש מנגו לפציעות ומחלות קוסמים. משוכן בקומה ב'- מיקרובים קסומים. מחלקה ג', נזקים גנטים ותורשתיים." נשמע קול סמכותי ורם. 

אם כך... אני בבית החולים? מתי הגעתי לכאן? המצב שלי עד- כדי-כך נורא? 

"מה אני עושה כאן?" אני שואל בלחץ, חושש מהתשובה.

"מטופל. מאושפז. מובחן. חולה. שוכב במיטה ושואל שאלות. תקרא לזה איך שאתה רוצה" עונה לי אותו קול רם וסמכותי.

"מי אתה?" אני שואל בסקרנות מהולה בעצבנות.

"או, איזה חוסר נימוס מצידי. אני המרפא שיטפל בך בתקופה הקרובה, איילי סמית'וויק. בוודאי שמעת על אבא שלי, הוא עבד במחלקה א'" הוא אומר בקול קורן מגאווה.

"לא. לא מוכר לי. אבל נעים להכיר" אני עונה בקול מונוטוני, נחוש לגמור עם זה כבר.

"אין דבר. ועכשיו אמור לי, איך אתה מרגיש נערי?" הוא אומר חזרה בקולו הסמכותי.

"אממ... בסדר. אני מניח. מתוסכל מהעובדה שאני שוכב במיטה בחוסר אונים ולא רואה כלום, אבל בסדר בסך הכל" אני אומר בשוויון נפש.

"מעולה. אז הבה נתחיל. הזדקף לישיבה, נערי, ופקח את עיניך הסגורות" הוא מורה לי בקולו הסמכותי.

אני מזדקף בלהיטות, ופוקח את עיניי. כלומר, אני חושב שפקחתי את עיניי, כי הרמתי את העפעפעים אבל אין שום שינוי במה שאני רואה. או לא רואה...?

"מה אתה רואה נערי?" המרפא שואל.

"אני לא רואה"

"אני מבין" אני שומע נוצה מרפרפת על קלף. הרעש הזה מוכר לי מכל הפעמים שעשיתי את זה בעצמי. 

אני מרגיש משחה גרגירית נמרחת על עיניי, והמרפא אומר "פקח את עיניך כעת. מה אתה רואה?"

אני עושה כפי שהוא ציווה עליי, ורואה... אני לא בטוח שזה נקרא לראות, אבל השחור התערבב עם כתום, והם יוצרים יחד צורות אשר משתנות כל הזמן ותופסות את כל שדה הראייה שלי.

אני אומר את זה למרפא, ושומע שוב את הנוצה המרפרפת על הקלף.

"מה שמת לי על העיניים?" אני שואל בסקרנות.

"שיקוי עם מרקם של משחה. מטרתו לזרז פעולות, לנטרל אותן, או לגלות אותן. אתה לא תבין" הוא אומר ביהירות, ומוסיף "אך אם תלמד להיות מרפא, תדע עליו כאוות ליבך" הוא אומר בהתרגשות.

"אממ... לא תודה. ומה עכשיו?" אני שואל, חושש מהתשובה.

"עכשיו? עכשיו נחכה שהשיקוי יעשה את שלו." יש הפסקה קצרה, והוא מוסיף "שעות הביקורים יתחילו עוד כמה דקות. אני הולך עכשיו, כך שאם תזדקק למשהו, משוך בחבל שנמצא מעל מיטתך. אני בטוח שתמצא אותו. ומייד אני או המרפא המתלמד נגיע" הוא אומר, ואני שומע צעדיםנ מתרחקים.

שעות הביקורים... מעניין מי יגיע. אני מקווה שויקטואר. אני חושב בחולמניות, עם חיוך מטופש על פניי.

"טדי!" אני שומע פתאום צעקה, ומסובב את ראשי לכיוון הקול. מייד אני מרגיש ידיים מחבקות אותי, ואני עטוף בחיבוקה של ג'יני.

"ג'יני! שלום!" אני אומר בשמחה. סוף סוף אדם מוכר.

"איך אתה מרגיש, טד? הבאתי לך צפרדעי שוקולד. האחרים בדרך" ג'יני עונה לי בהתרגשות ודאגה, ואני שומע תפיחה רכה על משטח קרוב. כנראה צפרדעי השוקולד על השידה.

"תודה! אני מרגיש בסדר... ומה איתכם? את יודעת כמה זמן אני כאן?" אני שואל, צמא פרטים על מה שקורה.

"הו, אתה ממש מתוק. הכל בסדר, דואגים אבל בסדר. זה רק היום השני שלך כאן, סך הכל" היא אומרת בחביבות, ומייד אני שומע המולה מהכיוון שג'יני נכנסה ממנו. אני מניח שהכניסה.

"אוי, טדי, איך שאני דואגת... רציתי לבקר אותך אתמול, אבל לא הסכימו לי. חוצפה של אנשים!" אני שומע את סבתא אומרת ביגון, ומייד אני מוצף בנשיקות שלה.

"אוך, סבתא, אני בסדר! תעזבי אותי!" אני מיילל במחאה. אף פעם לא אהבתי נשיקות.

"טדי! דאגתי לך! שלא תעשה לי את זה שוב! הבאתי לך את המסטיק הכי מתנפח של דרובל. הוא מסוכן, אבל אתה כל כך אוהב אותו..." אני שומע את קולו של קיי ווד. החבר הכי טוב שלי.

"קיי!" אני אומר בשמחה "איך הגעת לפה?" אני שואל.

"בקלות. התעתקתי" הוא אומר בשחצנות

"שקרן" אני צוחק.

"הוא בא איתנו!" אני שומע את קולו של רון "לא הזמנתי אותו, אבל הוא התעקש..." הוא אומר בהרהור, ואני מרגיש טפיחה על כתפי.

"דוד רון! גם אתה פה! אז גם כל השאר?" אני שואל. אני קורא לו דוד מאז שאני זוכר את עצמי, אז כנראה שזה לא ישתנה. הייתי בטוח שדוד זה מעצבן, לפי איך שהארי דיבר על דודיו, אז הדבקתי את השם הזה לרון. איכשהו הוא עדיין אוהב אותי.

"אז זהו? אני סתם חלק מ'כל השאר'?" אני שומע את קולה הציני של רוז.

"תמיד היית" אני אומר בחיוך מעצבן, ומרגיש את זרועותיה הצעירות עוטפות אותי בחיבוק. יש אנשים כל כך נחמדים בעולם.

"היי! גם אני!" הוגו אומר בקנאה וקופץ גם הוא לזרועותיי.

"גם אני התגעגעתי אליך, הוגורו" אני אומר לו בחיבה. הוא שונא כשאני קורא לו ככה. לכן אני קורא לא ככה.

"מי זה הוגורו?" הוא אומר בהפתעה מזוייפת.

"אתה" אני מוציא לו לשון. או לפחות לכיוון שבו אני חושב שהוא נמצא.

"טדי, דאגנו לך כל כך. איך אתה מרגיש?" אני שומע את קולה הדואג של הרמיוני, שהתפנתה אליי אחרי שדיברה עם הארי.  אליי הוא עוד לא פנה.

"הכל בסדר, בערך" אני מחייך, כדי שלא תדאג. מייד אני מרגיש את חיבוקה החם.

"הארי, אני יודע שאתה שם" אני אומר בקול נעלב.

"מי? אני?" הארי אומר בציניות, ומחבק אותי חיבוק מוחץ.

"כן, אתה!" אני צוחק.

"טדייייי!" אני שומע את לילי צוהלת "הבאנו לך סוכריות ברטי בורטס בכל הטעמים! לצערך, אתה לא רואה, אז אני אבחר את הצבע של הסוכריה שלך" היא אומרת באכזריות ודוחפת לי סוכריה ליד. "לפה. קדימה!" היא אומרת בצהלה. 

"אהבתי אתכם. ניפגש בעולם הבא." אני אומר, ובולע את הסוכריה. 

טעימה. טעם של פיצה... עם... שוקולד? פיצה עם שוקולד. לא נורא כל כך. אני נמיח שהיא הייתה בצבע כתום או חום. כמו שאני מכיר את לילי, היא בטח הייתה חומה.

"פיצה עם שוקולד. בחירה נבונה" אני אומר, ומחייך חיוך זחוח. 

"אוך, תסתום" היא צוחקת וטופחת לי על הכתף.

"זה הכל? בלי חיבוק?" אני שואל בקול נעלב וציני.

"בלי חיבוק" היא אומרת, ואני מדמיין אותה מוציאה לשון.

"עם חיבוק!" אלבוס צוהל ואני מרגיש את ידיו שעוטפות אותי.

"אל'! אתה מבין עניין" אני מחייך, ומרגיש עוד אדםב מצטרף לחיבוק. "לילי...?" אני צוחק.

"אז מה? גם אני רוצה! אני שומע את קולה לידי.

"טד, רציתי להביא עוגת דלעת, אבל זה לא בריא. אז הבאתי את התבנית" אני שומע את ג'יימס, אומר בעליזות.

"הו, תודה, מה הייתי עושה בלי התבנית שלך?" אני עונה בציניות.

"הרבה. אז בסוף לא הבאתי אותה" הוא אומר, ואני מרגיש את ידיו שעוטפות אותי בחיבוק.

"אז איך אתה מרגיש?" אני שומע את קולה המתוק של ויקטואר.

"כמו אחד שחיבקו אותו יותר מדיי" אני צוחק.

"לא נורא. עוד אחד לא יזיק" היא אומרת, ואני מדמיין את חיוכה המתחכם.

"נו טוב, בשבילך" אני אומר, שווה לקולי גוון מובס

"הו, איזה כבוד!" היא אומרת בציניות ואני מרגיש את חיבוקה הרך.

"כמה נחמד שכולכם כאן. הגיע הזמן ללכת!" אני שומע פתאום את קולו הסמכותי של איילי "שעות הביקורים נגמרו. המטופל זקוק למנוחה"

"מה? אבל רק עכשיו הגענו!" אני שומע את קולו המתלונן של ויליאם.

"ויל! למה לא אמרת לי שאתה פה!" אני אומר בהפתעה

"טד, אחי, חיכיתי לרגע מכריע. הנה הוא פה. אז אני פה! ועכשיו אני הולך" אני מרגיש טפיחה על הכתף.

"נחמד" אני מחייך ומגלגל עיניים.

"טוב, אז ביי" ויל אומר, ואחריו נשמעות כל מילות הפרידה של האחרים, טפיחות על הכתף וצעדים מתרחקים.

"להיתראות" אני אומר לצעדיהם הנמוגים.

"מצויין, הם הלכו. עכשיו תנוח. גילינו בערך מה קרה לך, ואני מתאימים תוכנית טיפול מיוחדת להצלת עיניך, וכל שאר גופך ושפיותך" אני שומע את המרפא אומר בסמכותיות.

"'כל שאר גוך ושפיותך'? מה זאת אומרת?" אני שואל בלחץ

"זה אומר, שגנים של איש זאב עם גנים של מטאמורפאגוס גורמים לדברים מסויימים. אתה התופעה הראשונה והיחידה הכתובה בכל ההיסטוריה, אז אתה... גילוי חדש. מרתק. תהיה מאושפז פה לכמה זמן שצריך, אך אני מניח שלצערך תפספס את תחילת שנת לימודיך החמישית בהוגוורטס" הוא אומר, לא מאבד לרגע את הסמכותיות וההערכה העצמית שבקולו.

"אז... אני... תופעה גנטית יחידה מסוגה?" אני שואל בחשש

"הייתי קורא לזה 'תופעה קסומה יחידה מסוגה' אבל כן, זה בערך אותו דבר, אם אתה רוצה. ועכשיו, שכב במיטה ותנוח. אסור לך להתאמץ בזמן הקרוב" הוא מסיים את דבריו בנימה מעט דכאונית, ואני שומע את צעדיו המתרחקים.

אז אני 'תופעה קסומה-גנטית יחידה מסוגה'. אני מקווה שזה לא יהרוג אותי או משהו. ובינתיים, לילה טוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא