יללת הזאב

'אוךךך אני כל כך עייף! מה השעה??'

"קום קום קום!" אני שומע צעקה מרחוק, ופוקח את עיניי. במחשבה שנייה... אולי עדיף שלא.

"רדי ממני לילי! מה את רוצה ממני?" אני זועק בייאוש ומנער אותה ממני בעצבנות. "אף פעם, אבל אף פעם, שלא תעשי את ז-" "טדי!" ג'יימס קוטע אותי בחוצפה מפתח החדר.

"מה ג'יימס? מה לילי? מה כולכם רוצים ממני הבוקר?" אני שואל בייאוש ומתרומם לישיבה. אני מקבל נקודת מבט חדשה על הסביבה, וסוף סוף מבין איפה אני. 

קרני השמש המסנוורות חודרות לתוך החדר דרך החלון, אשר עליו מוסט הוילון האוורירי התכלכל. המיטה אשר עליה מקובצים כולנו עומדת סתורה, ומצעיה הלבנים זרוקים בערבוביה על הרצפה, המכוסה שטיח כחול עמוק.
קירות החדר מצופים בעץ אלגנטי, ומהתקרה משתלשלת נברשת מפוארת ומנצנצת בשלל צבעים. השולחן הפינתי דחוק בפינת החדר, מכוסה במפה משובצת בחום- תכלת, ועליה עומד אגרטל נחמד מזכוכית שקופה, אשר בתוכו זר בשלל צבעים עליזים.

את כל זה אני קולט תוך חלקיק שנייה, ומבין כי אני בחדר האורחים אשר בבית משפחת פוטר. זה מסביר כמה דברים.

"קום טדי! נוסעים לויקטו-א-ר!" אלבוס אמר תוך כדי שהוא מושך את המילה האחרונה, בקול מאוהב וציני.

"מה? למה לא אמרתם!" אני אומר בהתרגשות וקופץ מהמיטה, מפיל בדרכי את ג'יימס על אלבוס שצועק במחאה.

כשהשמיכה לא מכסה את גופי, אני מרגיש את הרוח הקרירה שנושבת מהחלון על עורי, ופתאום נשמע צחוקה המתגלגל של לילי.

"בוקסר מחמיא מאוד, טדי..." לילי צוחקת כשדמעות בעיניה, ואני מסתכל מטה על גופי.

'לעזאזל. אני כזה אדיוט. איך שכחתי שאני רק עם בוקסר??'

לחיי לובשות סומק עז, ואני נכנס בזריזות בחזרה למיטה, ומתכסב בשמיכה המגוננת.

"טדי, אתה מתאמן בקביעות או שאתה מעצב את הגוף שלך לפי רצונ-" "סתמו! כולכם! החוצה עכשיו!" אני מיילל ביאוש ולא נותן לג'יימס לסיים את המשפט.

הם כולם יוצאים בשיירה מצחקקת מהחדר, ואני נותר עצבני ומובך.

'פעם ראשונה ואחרונה שזה קורה לך, טדי!' אני חושב בעצבנות.

'קדימה, להתלבש' אני קופץ מהמיטה בזריזות ושולף מהתיק כמה בגדים ונכנס לחדר השרותים הצמוד.

אני יוצא מהמקלחת רענן, ונעמד מול המראה.

'היום אני אפגוש את ויקטואר... אני צריך להיראות מושך' אני חושב בחולמניות, ואז תופס את עצמי 'אבל כמובן שזה לא קשור לויקטואר... אני מושך כל יום...' אני חושב במבוכה ביני לביני.

'אוקיי. חולצת טי- שרט בצבע טורכיז כהה, ומכנסי חאקי קצרים. אז איזה עיניים להיום?' אני חושב בהתלבטות.

'אממ... צהוב! עיניים צהובות זה מגניב!' אני חושב בהתלהבות, ופתאום נזכר בפעם ההיא בשנת הלימודים השלישית שלי, כשנכנסתי לכיתת גילוי עתידות, ופרופסור טרלוני ראתה את עיניי הצהובות ונכנסה למין טראנס מוזר כזה ומילמלה כל מיני שטויות על 'האדם בעל עיני הזאב... הרואות הכל ומביטות בכלום... צהוב זורע אסון... שמש גואלת...' השיעור שלנו התבטל לאותו יום.

אז אולי לא כדאי עיניים צהובות... נכון, זאת הייתה הפרופסור טרלוני, אבל בכל זאת... התמלאתי חלחלה. עיניים צהובות לא יהיו היום.

'אז אולי... עיניים יותר... ריאליות.' החלטתי. 'עיניים בצבע ירוק בהיר, כמעט לבן, עם נגיעות ירוק כהה מסביב לאישון. מושלם!' אני מחליט.

עיניי נעצמות בריכוז, ואני נכנס לבועה הפרטית שלי. אני מכופף את כל הנימים והתאים שבעיניים כרצוני, והם משתנים בהתאם למה שתיכננתי. הדי-אן-איי, הגרעין, הכל... אני מרגיש אותם משתנים, את הדגדוג בעיניים, ופוקח את עיניי.

ולא רואה כלום.

 הכל שחור.

מה קרה? איפה הכל? אני עדיין מריח, שומע, מרגיש... אבל לא רואה. אני מרגיש כאילו נלקח ממני משהו... אני לא ממוקד, ומחליק על הרצפה.

קולי לא בוגד בי, ואני צועק לעזרה. "הארי!" אני קורא בייאוש, העיקר שאראה משהו... איפה החדר... לאן הכל נעלם?? 

אני מרגיש זרם רטוב על לחיי, ומבין שהתחלתי לבכות. אני שומע פסיעות סמכותיות ומחושבות, ודלת נפתחת.

"טדי, למה קראת לי? מה קרה? למה אתה על הרצפה בוכה?" אני שומע את קולו של הארי השואל בדאגה, ואני מרגיש יד מונחת על כתפי.

"הארי... זה אתה? איפה אתה? איפה הכל? לאן הכל נעלם?" אני שואל ביבבה חנוקה.

"טדי... הכל בסדר? אני ממש כאן לידך! שום דבר לא נעלם! מה קרה לך?!" הארי שואל בלחץ, ובקולו כבר יש סימני פאניקה. "ג'יני! בואי מהר!" הארי צועק בבהלה.

"הארי! תעזור לי! אני לא יודע... אני לא רואה כלום... הכל שחור..." קולי נחנק ואני פורץ ביבבות בכי.

מתי פעם אחרונה בכיתי? אני לא זוכר... אני חושב שאולי בשנה השנייה... כשנפלה עליי קדירה מהבילה ורגלי נכוותה וקיבלה צבע סגול חציל מוזר. אבל מאז לא בכיתי...

"קום, טדי, נסה לקום!" הארי אוחז בחוזקה בזרועי ומותני, ומושך אותי כלפי מעלה. אני נתמך בו וקם ברעד, עד שאני עומד זקוף. בינתיים נשמעים צעדים קלילים ומהירים מחוץ לדלת.

"הארי, למה קראת לי?" נשמע קולה הבטוח של ג'יני "טדי..? מה קרה? למה אתה בוכה?" ג'יני אומרת בחשש, וקולה הבטוח נסדק מעט.

"ג'יני, תעזרי לי להביא את טדי למיטה" הארי אומר במקום לענות, ואני מרגיש ארבע ידיים מובילות אותי לכיוון מסויים. אני נתקל במיטה וכושל עליה בקהות חושים.

"הוא לא רואה. הוא אומר שהוא לא רואה כלום" הארי אומר בדאגה לג'יני, ואני מדמיין את הפרצוף המלווה להשתנקותה המבוהלת.

"אני שולחת הודעה למקגונגל!" ג'יני אומרת במהירות ואני שומע את פסיעותיה המתחילות ללכת.

"לא, אין זמן. צריך מישהו שיהיה פה מייד. תגידי לג'יימס לרוץ במהירות אל הוויזלים, ולקרוא להרמיוני" הארי אומר בזריזות.

"אוקי!" ג'יני אומרת ורצה בזריזות אל מחוץ לחדר.

"ג'יימס!" שמעתי את קריאתה מחוץ לחדר.

"הכל יהיה בסדר, טדי... הכל יהיה בסדר..." הארי אומר, בקול שמבהיר לי שהכל לא בסדר. הכל ממש ממש לא בסדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא