אסופת פיקצרים - האחיות בלק

סימטת דיאגון רועשת והומה, כמו בימים שלפני זה-שאין-לנקוב-בשמו, הימים שלפני הכאב והאובדן. נרקיסה עומדת במקומה במשך כמה רגעים ופשוט מתבוננת, סופגת את האווירה כמו פרח שמרים את ראשו אל השמש. 
העיניים של האנשים שסביבה, שמתרוצצות ממנה והלאה בשילוב של סקרנות וחשש, הן המקום היחיד שבו אפשר לראות את הסימנים שהשאירה המלחמה. הנזקים תוקנו בקסם, ההריסות נבנו מחדש והמראה החיצוני חזר להיות מטופח, אבל העיניים לא חזרו להיות מלאות בשמחה. הן קשות יותר, אטומות, מלאות בעצב, כאב, אובדן. צלקות אפשר לכסות, להסתיר, אבל העיניים נשארות חשופות.

נרקיסה עצמה גם השתנתה, היא כבר לא נרקיסה בלק שמחייכת חיוך רחב וגוררת את אחיותיה לחנות הבגדים הקרובה. היא נרקיסה מאלפוי, יש לה בעל וילד קטן. חיוך קטן עולה על שפתיה כשהיא חושבת על דראקו, אבל דעתה מוסחת כשהיא שמה לב להבזקי אור צבעוניים בפינת הרחוב והחיוך יורד. 
קוסם צעיר עומד ליד דוכן קטן וממנו מגיעים האורות. לרגע היא חושבת שזה קסם מורכב וכבר מתקרבת להביט, סקרנית, אלא שאלה בסך הכל זיקוקים. נרקיסה נעצרת במקומה בהפתעה, הרעיון להקים דוכן בסימטת דיאגון המלאה בחנויות ולמכור בו דווקא זיקוקים נראה לה מוזר ולא מציאותי. אבל האנשים מתאספים סביבו, נמשכים להבזקי האור המסתחררים כמו עשים לאש בלילה חשוך. 
נרקיסה מתרחקת מהדוכן, מנסה להתרחק מהזיכרונות שהזיקוקים מעלים בה, הם כואבים מידי, אבל הזיכרונות מציפים אותה בכל זאת והיא שוקעת בהם. 

הפעם הראשונה שבה נרקיסה ראתה זיקוקים - זיקוקים אמיתיים, לא ניצוצות של קסם – הייתה כשאנדרומדה לקחה אותה אל חגיגה של מוגלגים כדי להראות לה דברים יפים בהם. המוגלגים היו פשוטים וחסרי חן לעומת הקוסמים ונרקיסה התקשתה למצוא בהם דברים יפים. ואז הגיעו הזיקוקים. 
הבום הראשון הבהיל אותה והיא הכניסה את ידה לכיס הנסתר במהירות, מחפשת אחר הביטחון שהעניק לה השרביט. בבום השני היא כבר הייתה מתוחה וחיפשה במבטה את אנדרומדה, ואז היא שמה לב שכולם מסתכלים למעלה והרימה מבט בדיוק כדי לראות זיקוק נוסף מתפוצץ בבום של אור ירוק.
הזיקוקים כל כך יפים למרות הפשטות שבהם, ופתאום נרקיסה כבר לא מתחרטת שהניחה לאנדרומדה לגרור אותה לחגיגה של המוגלגים. היא נהנת לצפות בפסי האור הצבעוניים מטפסים למעלה בשובל אור ואז מתפוצצים לזהרורים שמתפשטים בצורת עיגול מהמרכז החוצה. אדום, ירוק, זהב, כחול, כסף, לצבעים אין משמעות מעבר ליופי והשמיים לא נשארים ריקים לשנייה, עד שזה נגמר. נרקיסה ממשיכה להביט בשמיים הכהים עוד רגע ארוך, וראשה מלא מחשבות כשהיא ואנדרומדה חוזרות אל אחוזת בלק השקטה.

קולות רמים מושכים אותה מהזיכרונות אל ההווה ונרקיסה מתנערת ומנסה להפסיק לחשוב על אנדרומדה, שנמצאת עכשיו אי שם בכפר מוגלגי קטן עם בעלה המוגל ובתה הקטנה. 
מקור הרעש שהחזיר אותה להווה מתברר כדוכן הזיקוקים, שבו המוכר עשה תעלול מרשים שגרר קריאות התפעלות מהאנשים שהתקבצו סביבו ועכשיו מתפזרים בחזרה לעיסוקיהם. הזיקוקים של המוכר משמיעים זמזום שקט, זזים בעצמם ולא דועכים לאיטם, אבל בהחלטה של רגע נרקיסה מוציאה כמה מטבעות מארנקה המלא וניגשת לדוכן לקנות. בשביל דראקו, היא אומרת לעצמה, למרות שהיא יודעת שתצפה בזיקוקים באותו ריתוק כמוהו.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא