מתחילה סערה

אני יושב על הגג בזמן שאני אמור להיות בארוחת ערב, ושומע אותם למטה, מחפשים אותי, אבל לא באמת מופתעים מהעובדה שאני לא שם. הם לא יעלו לכאן, הם חושבים שאני מקשיב לגברת גרשנר כשהיא אומרת שאסור לצאת. אני מבליע צחוק. אני לא טוב בקטע הזה של ציות לפקודות. לפעמים אני תוהה אם המקום הזה הוא בית יתומים או בית משוגעים: קודם כל החוק של אין יציאה. הפעמים היחידות שהם נותנים לנו לצאת זה רק לבית הספר, ולמרות שהם אומרים שזו תחנה זמנית עד ששולחים אותנו לאימוץ או למשפחה אומנת, עוד לא ראיתי ילד אחד שיצא מכאן. לדעתי ברגע שאתה נכנס, אתה אבוד. אני מתחיל להרגיש לכוד כאן, הקירות סוגרים עלי לאט ובהתמדה.

כמובן שמדובר רק בנו, השרוטים. אין בעיה לתת לילדים בני החמש עם האף המנוזל לצאת לפארק, אבל כנראה זה כי אנחנו המבוגרים ביותר ויש לכולנו בעיות נפשיות קטנות. טוב, אף אחד מאיתנו לא מודה בזה, אבל אני יודע. אני תמיד יודע. זה כנראה חלק מההפרעה שלי, יכולת הבחנה חדה-מידי, בנוסף לכאבי הרפאים בצוואר ולתחושה התמידית שמישהו מסתכל עלי. זה נזק משני, אמרו הרופאים. תופעת לוואי לעובדה שנגרם למוח שלי נזק חמור בהרבה, ואם הם לא הצליחו לתקן את התופעה הקטנה הזו, אז זה לא באמת נורא. רק רופא אחד, צעיר ומבוהל, הודה שאין להם מושג מי אני. ואם הם לא יודעים ואני לא יודע, אז כנראה אני אף פעם לא אדע.

האמת שאצל כולנו משהו לא בסדר בראש, ואפילו אני לא חושב שבטוח להחזיק אותנו יחד עם כל הילדים האחרים. כנראה גברת גרשנר חושבת כמוני, כי היא תקעה את כולנו בשני חדרים בקומה העליונה בלי שום קשר לגיל, כנראה כדי להגן עליהם מפנינו, וגם עלינו מפני עצמנו: קלוב עם המיגרנות. אני באמת לא בטוח שאפשר לקרוא להם מגרנות; ההשערה שלי זו שאלו זכרונות שמנסים לפרוץ דרך החוצה בכוח, ומשאירים אותה יושבת בחדר האמבטיה וצורחת. ויש את פינץ', שלא אוכלת כמעט. היא לא אנורקסית, עדיין לא, אבל פניה מוריקות בכל פעם שמציעים לה לאכול משהו שהוא לא גבינה מלוחה ופירות יער. פעם אחת היא הסבירה לי שזה מספיק לה, אבל עדיין כואב להסתכל עליה, על הצלעות הבולטות, על עצמות הלחיים החדות. ויש גם את גלימר עם בעיית החרקים שלה, כל פעם שיש איזשהו חרק בסביבה, לא משנה אם זה זבוב או צרעה, היא נכנסת להיסטריה ולא מסכימה לזוז עד שהחרק יוצא. אני יודע שבנות לא אוהבות חרקים, אבל זה כבר מוגזם. האמת שלדעתי גלימר לא כזו איומה, למרות שכמעט כולם היו מסתכלים עלי כמו על משוגע אם הייתי אומר את זה- לפעמים אני כמעט מצליח לזכור אותה. ות'רש, השותף שלי לחדר, הוא בחור מפחיד ברמות.  לפעמים הוא פשוט מתחרפן ומתחיל לשבור דברים, בצעקות אלימות וחצי מטורפות שבכולן נאמר אותו דבר; "את הרגת אותה!". אחר כך הוא מתנצל, ומסביר שהוא לא יודע למה הוא צעק את זה, אבל הנזק הנפשי הנדרש כבר נגרם לכולנו. כשלגברת גרשנר נמאס מזה, היא השיגה לו שק איגרוף. כשהוא מתאגרף הוא נראה ענקי, חזק להדהים, ויש לי תחושה שהוא מסוגל להרוג אותי במכה אחת, לא שאני חושב שהוא ינסה, הוא די נחמד בדרך כלל. וכמובן שיש את רו, ילדה קטנה וחמודה עם חיבה משונה למקומות גבוהים. פעם כשישבתי על הגג כמו עכשיו ראיתי אותה מטפסת על עץ, חמישה עשר מטר, עשרים מטר, עשרים וחמישה מטר! והיא פשוט ישבה שם במשך שעות. בהתחלה, כשהיא רק הגיעה, היא פחדה ממני, מכל האנשים שבעולם, פחד מוות. אבל הצלחתי לגרום לה לחבב אותי יותר, בעיקר בעקבות עשיית פרצופים מצחיקים מאחורי הגב של גברת גרשנר.

יש גם את הבחור החדש ההוא, קייטו, שאני בטוח למדי שגם לו יש את השריטות שלו, הבנאדם מכוסה לגמרי בצלקות, דקות-כסופות על מפרקי אצבעותיו, על גשר האף, על עצמות הלחיים.  אבל דבר אחד אני יודע- גם הם לא זוכרים את החיים שלהם. אפשר לשים לב לזה בקלות, הם לא מדברים על המשפחה שלהם, לא בוכים בלילה, לא אומרים שהיה הרבה יותר טוב פעם. יש לי תיאוריה שזו תופעה שמייחדת את ההפרעות שלנו, תיאוריה שנתמכת על ידי יכולת ההבחנה הלא-טבעית שלי.

אני רואה את קלוב יוצאת החוצה, כולה עצבים. השפתיים הסדוקות, המדממות, רמזו על התקף, וכנראה גלימר אחראית לעצבים. עם כל כמה שאני מחבב את גלימר,אני מניח שלפעמים היא יוצאת פשוט כלבה חסרת טאקט. אחריה יוצא קייטו, גיחוך זחוח על פניו, והיא נועצת בו מבט מלא ארס.  הוא ממלמל משהו ומחליק לידה סכין. סכין אמיתית, עם להב חד, לא משהו שנותנים לנו בארוחות, כנראה מפחד שנדקור מישהו, או את עצמנו. אם כבר מדברים על שריטות.  אחרי שהוא הולך אני מחליק מהגג ונעמד מאחוריה כשהיא בוהה בסכין בעיניים מתרחבות באימה. כנראה היא זיהתה בו משהו שאני לא ראיתי. כשאני רואה שהיא עומדת לצרוח אני מכסה את פיה בידי, והיא מנופפת באלימות באוויר עם הסכין עד שהיא רואה שזה אני. היא בוהה בי בזעף, אבל התמונה של הסכין עדיין צרובה במוחי. להב עדין, מצופה בדם יבש.משום מה יש שאלה אחת שמהבהבת במחשבותי. קלוב, כמה אנשים הרגת עם הסכין הזה?

הפרק הקודם		הפרק הבא