מתחילה סערה

רו לא שמה לב מה העיר אותה- אולי הרוח הקרה שצרבה את פניה כמו סכינים. היא נאנקה בבילבול. למה החלון פתוח? היא זכרה בבירור שסגרה אותו לפני שהלכה לישון. רו פלטה יללה חנוקה כשקלטה שהיא יושבת על אדן החלון, כחוט שיערה מנפילה. היא נאנחה בתיסכול וקפצה בחזרה לתוך החדר, מתכווצת כשהקרשים חרקו בקול מבשר-רע. זה קורה כל לילה בזמן האחרון; היא יוצאת מהמיטה מתוך שינה, מתלבשת, אורזת את החפצים המועטים שהביאה עימה ומתעוררת רק כשהיא כבר ליד החלון הפתוח, רגליה הדקיקות משתלשלות מגובה שלוש קומות. זה הפחיד אותה עד מוות: היא חששה שיום אחד היא תיפול לפני שתעורר או שמישהו ישמע אותה צורחת. היא פרקה את התיק וחזרה לפיג'מה, אבל לא הצליחה להירדם. החדר נראה יותר חם ומחניק מרגע לרגע, הקירות החשוכים נוטים קדימה, תופסים אותה ביניהם-

 לבסוף היא נכנעה ופתחה את החלון. הרוח הקרירה נשבה סביבה, מלחשת, ורו לא עמדה בפיתוי והושיטה את ידיה אל האבנים המחוספסות של הביניין, שפצעו מעט את עורה כשטיפסה לגג.היא ידעה טוב מאוד שזה מסוכן, כי ילדה קטנה בכותונת לילה לבנה בולטת כמו נורה כשהיא עומדת על גג, לבד בחושך, אבל רו לא הצליחה להתגבר על הפיתוי וקפצה אל בין ענפי עץ. היא תמיד אהבה מקומות גבוהים- היא הרגישה קלילות, כאילו דבר לא יכול לתפוס אותה, ומשהו מוכר. היא תמיד אהבה את התחושות המוכרות האלו, כי הן איפשרו לה להיאחז במשהו כשכל שאר עברה נדמה חמקמק ומעורפל מתמיד. התחושה הזו הופיעה בציפורים מצייצות, לחם כהה זרוע גרעינים ופניהם של כל אחד ואחת מאלו שחלקו איתה את עליית הגג. לפעמים התחושה הייתה טובה, כמו שקרה כשהיא ראתה את ת'רש ופינץ', ולעיתים רעה, כמו אצל קייטו, קלוב, מארוול וגלימר. אבל היא התגברה מזמן על התחושות הרעות, מה גם שלא נראה שלמישהו מהם יש תחושה רעה לגביה, ואת קלוב ומארוול החלה ממש לחבב.

היא חלמה את החלום הראשון שחלמה מאז שהגיעה לבית היתומים. הוא היה מורכב משרשרת של תמונות משונות, הגובלות בפנטזיה. רו קופצת בין עצים ביער לא מוכר, מצחקקת עם נערה מבוגרת ממנה, בעלת שיער כהה ועור זית, שנתנה לה רגל שלמה של ציפור (רו שבחלום התעלמה מהעובדה שעל הגב של הנערה יש קשת גדולה), מרגלת אחרי קייטו, קלוב, מארוול וגלימר (היא לא הבינה למה היא צריכה להסתתר מהם, אבל היא הייתה מבועתת מבגדיהם ספוגי הדם ומהפראות האכזרית שעל פניהם), נמלטת כשהיא רואה את ת'רש מתרומם בשדה דגן אף כי הוא קורא לה לחזור, לכודה ברשת כשמארוול מתקרב אליה לאט לאט, החנית הארוכה שבידו מצביעה לכיוונה ו-

היא התעוררה בפתאומיות, אור השמש מכה בפניה. אוי לא. היא כל כך הסתבכה. היא זיהתה את הצליל שהעיר אותה -ואולי זה בכלל היה החלום, שהלך ונשמט מאחיזתה- גברת גרשנר המרוגזת-מאוד שמדברת בטלפון. "אני לא מוכנה עוד שכמה מהילדים ה'מיוחדים' האלו שלכם ישארו אצלי! לא משנה כמה אתם משלמים לי, קשה להחזיק אותם כמו חיות בכלוב, ויש ילדים שאני לא רוצה שיתקרבו ליתומים האמיתיים שאני מטפלת בהם!" הקול שלה כמעט נשבר. לרו לא היה ספק מי אלו 'הילדים המיוחדים': אף אחד מהחבורה לא טרח להסתיר מפני רו את אובדן הזיכרון שלו, אף שהיו חשדניים לגבי השאר ושמרו את זה חבוי. רו עצרה את נשימתה כדי לא להיתפס, בזמן שמי שמהצד השני של הקו אמר משהו בקול מעומעם. גברת גרשנר נראתה לחוצה משהו, נושכת את שפתה ומוללת קווצת שיער כשדיברה. "דבר ראשון, ת'רש. הוא כבר בוגר מבחינת החוק, ואלים וחסר שליטה. דבר שני, קלוב. אני חושבת שהיא זקוקה לעזרה פסיכיאטרית. ודבר אחרון, קייטו. לילד הזה יש רצח בעיניים." הקול שמעבר לקו אמר משהו, וגברת גרשנר נאנחה בהקלה "מעולה, עוד שעה הם יהיו שם". בדממה, בלי להניד אפילו עלה אחד, רו החליקה חזרה לחדר השינה.

רו ניסתה למצוא הסבר הגיוני, אבל היה לה קשה להתרכז בהסברים שרק ירגיעו את החרדה באופן זמני כשכל שאר חושיה צרחו לה לקום, ולברוח. אבל היא לא יכלה לברוח, לא כשהם זקוקים לעזרתה. היא לא ידעה מה מתכננים בשבילם, אבל משהו בה היה בטוח שסה לא טוב. היא היחידה שיכולה להציל אותם, כלומר, אילו יכלה למצוא אותם במקום כלשהו. כאילו בלעה אותם האדמה. לבסוף הצרחה של קלוב מסגירה את מיקומה, אבל כבר מאוחר מידי. רו הספיקה להגיע בזמן כדי לראות את קייטו ות'רש עולים למכונית מסחרית, אנשים בחלוקים לבנים נועצים בהם עיניי נץ, ואת קלוב נאבקת עם סכין. רו שמעה את אחד הרופאים מסנן אל גברת גרשנר משהו שהיה דומה במידה חשודה ל'מי האידיוט שנתן לה להתקרב לסכינים?' "אל תיתנו להם לקחת אותי!" קלוב צרחה, מביטה ישירות לכיוונה של רו. בעיניה ניכרה חרדה אמיתית. אבל זה כבר היה מאוחר מידי כשאיש בבגדי רופא התקרב אליה עם מזרק, שאותו נעץ בזרועה, והיא קרסה. רו רצתה לצרוח, כי היא נכשלה, בפעם היחידה שרצתה לעשות משהו חשוב באמת וקפאה כמו איילה מול פנסי מכונית. לפני שהיא אפילו מצמצה, המכונית נעלמה מהעין, ופינץ' לחצה על כתפה ומילמלה בקול מבשר רע שהם צריכים לנצל בחוכמה את הזמן המועט שעוד נותר להם.

הפרק הקודם		הפרק הבא