חופשת הקיץ וכל מיני סיוטים אחרים

הארי נעצר דומם אל מול הבניין הגבוה שהתנשא מולו. המזוודה הקטנה שלו פלטה קולות מחאה כשפגשה באבני החצץ. הוא לא טרח להעיף מבט לעברה, או לעבר האוטו ששעט משם. הארי חשב שהוא עדיין יכול לשמוע את צהלות השמחה של ורנון, או לפחות את השיר שפיזם: "נפטרנו ממנו, נפטרנו ממנו, אחרי כל כך הרבה שנים סוף-כל-סוף נפטרנו ממנו". אוטו יקר כמו של הדרדסלים משך תשומת לב רבה בשכונה מוזנחת שכזו- השכנים המועטים שריברבו את ראשיהם בתמיהה וצפו במכונית החולפת ומשאירה עננת אבק בעקבותיה. את המכוניות שחנו לאורך הרחוב, שהיו מכוסות בשכבות אבק והיו פריטים עתיקים שכבר אזלו מהחנויות ובקושי נראו על פני הכביש כינה ורנון "מכוניות שנוסעות רק בכאילו". הן פלטו חרקות משונות כשנסעו ורעשים רמים כשניסו להדליק את המנועים שלהם. המבנה של המוסד היה סתמי: בניין אפרורי. ריח תחב מבחיל באוויר. צמח מטפס שהשתלט על חזיתו וקמל. חדרים בגודל קופסאות שימורים. עכשיו הוא הצליח להבין את נדיבות-ליבם הפתאומית של הדרדסלים, את התחשבותם יוצאת הדופן. איך הסכים לבוא למקום הזה? ועכשיו הוא פה, כלוא. בקסמים אסור לו להשתמש, וחוץ מזה השרביט שלו נעול בארון בבית הדרדסלים, כפיקדון לשלל החפצים המוגלגים שנאלצו להעניק לו; בגדי המוגלגלים שלו היו סט עלוב אחד, שכן השתמש בהם רק יומיים בשנה בעולם הקוסמים, בתחנת קינג קרוס לפני ואחרי העלייה לרכבת האקספרס להגוורטס. הוא יהיה ברכבת הזו עוד פעם, נכון? הדרדסלים הבטיחו. פטוניה הביאה לו ערימת פריטים משומשים של דאדלי והם היו במצב גרוע עד שהארי לא הבין מדוע רצתה אותם בחזרה. אבל זה לא הפריע לו כמו שבמוסד על שם מעכלגד לא הסכימו להביא חיות מחמד-הוא דאג להדוויג, או כמו הפחד שמישהו ינסה ליצור איתו קשר - רון - למשל - או סריוס. מכתבים שימוענו לדרך פרוויט לא ימצאו דרך להגיע אליו, והוא יכול להיות בטוח שורנון יחרים אותם. איפה יחביא אותם? עכשיו כשהארי לא נמצא הרבה מקומות חזרו להיות רלוונטים עבורו. הוא יודע שרון והרמיוני ביחד עכשיו. והוא? חולק חדר בגודל סנטימטר רבוע עם חמישה משוגעים. אחד גבוה וראשו מתחכחך בתקרה, אחד חיוור עור ומהעיניים שלו נודפת אימה צרופה, אחד שדוף ומתהלך ברחבי החדר כסהרורי ואחד שוגה בהזיות על סוף העולם הקרב. הארי כבר לא היה בטוח אם לא היה עדיף אצל הדרדסלים שם לפחות היה לו חדר מרווח לעצמו. לא לקח להארי הרבה זמן להבין את המכנה המשותף בין כל הדיירים- כל החדר מתעב את הלילות. כולם גונחים מתוך שינה מילמולי הזיות מחרידות שגלויות לעינהם בלבד. כולם צורחים מתוך שינה, ומתעוררים מאובנים שטופי זיעה.

הארי התעורר לבוקר השני שלו במוסד. אתמול בבוקר קיבל את פניו סגן המנהל - איש עם קול צפצפני והליכה זקופה כשל בעל המקום. הוא העניק להארי את מערכת השעות שלו, מין טבלה שמשכללת כל אירוע וכל תזוזה בזמן השהות שלו במוסד. עד כה הוא היה די צייתן: המערכת שלו כללה "התאקלמות" ו"מנוחה". הוא בחן את תפקידיו להיום: 5-5:30 ארוחה. הארי מימצץ אל שעון הקיר. 5:30-6:30 הגות. 6:30- 7 תפילה. מילא פיספס, מעולם לא היה איש דת גדול. חבל רק שפיספס את הארוחה כי הבטן שלו כבר מקרקרת בתערומת לעברו בתזכורת על קיומה. הוא דחס אל פיו וופל עבש שהיה בצלחת פלסטיק שנחה על מיטה עליונה של אחת ממיטת הקומותיים. בטח תאריך התפוגה כבר עבר ממזמן. 7-8:30 קבוצת תמיכה. השעון על הקיר ואור השמש המהוססת שאפשר להבחין בו דרך חלון נטול חן שקובע באחד מקירות החדר מאשרים שקבוצת התמיכה עומדת להיגמר בעוד כרבע שעה. מקום? אולם גדול ב'. הארי שינן את הדרך בעזרת מפה שנתלתה בחזית החדר, ומיהר לשם גם בלי להתלבש. הוא ראה כבר אתמול שכולם כאן מסתובבים בפיג'מה. זה לא תירוץ, אבל הוא לא היה בטוח מה עושים למאחרים והעדיף להגיע לפחות לסיום. הוא פתח את הדלת בבהילות וחמק לחדר. כולם ישבו במעגל כיסאות שמדריך ניסה לעורר לדו שיח. הארי גרר כיסא והתיישב עם קבוצת הנכאים. "בוקר טוב," קולו של המדריך היה חסר חשק. "אתה חדש. איך קוראים לך?" הארי, ענה. לשאר השאלות לא טרח להשיב. למי אכפת? גם ככה חושבים אותו למשוגע. "פעם הבאה תגיע בזמן," נזף-אמר המדריך בקול מיואש. ראו עליו שלא השתלט על הקבוצה. הארי לא חפץ לומר שהוא רגיל להתעורר בשעות מאוחרות יותר ואלה תקוות שווא שידייק לארוחה בפעם הבאה, כי זה יגרור את השאלה המתבקשת מה העיר אותו. הארי לא אהב לחלוק את זכרו של סדריק ורוח הרפאים שרדפה אותו בחלומות שלו.

8:30-10 פסיכולוג. החדר שלו מרווח ונקי יותר מכל חדר אחר: העכברושים לא נכנסים אליו, האש בוערת למרות שזה יום קיצי ושרבי. הארי הבחין שגם המזגן דולק, כלומר, האש באח בוערת רק לתפאורה. לאיש פסיכולוג היה כרס גדולה ומוח קטן. הוא טרח לציין כל הפגישה שהארי מוגן ובטוח. כמובן, הוא מוגל. הוא לא יודע שהארי חזה בלורד וולדרמוט, אימת הקוסמים, חוזר להתהלך בין החיים. שהארי שמע את צליל צחוקו שהיה מפחיד יותר מהעדרו. שהארי נבלע בתוך עיניי החריצים האדומות שלו. אם היה מספר ככל הנראה שהיה צוחק- קוסמים? מי ישמע על דבר כזה. "מה הסיפור שלך?" תהה הפסיכולוג שהציג את עצמו כקנדי על קנקנו של הארי שהתרווח על הכורסא בתקוות שווא שיצליח לנמנם. "אתה בטוח כאן. אף אחד לא רודף אחרייך. זה מקום מוגן ומאובטח. אתה יכול לספר לי." אבל הארי לא יכול. הוא רק יכול לדמיין את תגובתו אם יחשוף פיסה מהאמת. אבל בוודאי לכולם יש סיפורים כאלה כאן. כולם כאן משוגעים. אבל אני לא. אני לא? הארי נזדקק לפתע לאישור הזה. בסוף קנדי התייאש מהנסיון לדובב את הארי והעביר את הזמן הנותר במשחקי סוליתר במחשב, דבר שנראה שרצה לעשות מההתחלה.

10-10:30 טריפת כריכים. חדר האוכל הומה. המשוגעים שוכחים לרגע מהוזמבים שרודפים אחריהם וחוזרים לימי טרום-הדמיונות: שיחות סרק על זוטות ששיעשעו את הקהל הנאסף. האוכל הוא באמת ידידו הטוב ביותר של האדם. השולחנות התמלאו בצלחות וסביבם הצטופפו חבורות נערים ישובים בכיסאות שמרכיבים להם סנדוויצים בחדווה. הארי לא מכיר את מירב המאכלים שממלאים את השולחנות הצפופים ומעדיף שלא להסתכן. הוא לוקח פרוסת לחם שבמפתיע הטעם שלה כמו שאמור להיות. אחר כך הוא עומד בפינה בשלווה גמורה ולא מנסה להתערות. ממילא יעזוב בקרוב. אך לרגע הוא מפקפק בזה: האם הדרדסלים יאפשרו לו לעזוב? האם יחזור להגוורטס בזמן? התשובה המתבקשת היא כן. אבל אפילו אם כן, מי ערב לו שיצליח לצלוח עוד חדשיים במקום המאמלל הזה? לבלות שבוע בהשפלה לדארקו היה יכול להיות עדיף. הוא קוסם, וגם אם עוין הוא בטוח חברה נעימה יותר מהשרוטים האלו.

בעשר וחצי הלו"ז של הארי מורה לו ללכת לשיעור ספורט. חבל שילך, ובכל מקרה מה יעשו לו? יגרשו אותו? הוא דווקא ישמח לחזור. במקום זה הארי מגלה איזה מין חלון פתוח שאפשר להתשחל דרכו: רגל אחת, רגל שנייה, והינה הוא בחוץ. הרגליים שלו מחפשות מדף לעמוד עליו. הינה, פח. הארי משעין את משקלו ויורד לאדמה. אחר כך הוא מציץ שלא משקיפים עליו, כי מי שמחטט בפח ושולף עיתון נראה משוגע. הינשופים לא מביאים לו יותר עיתונים, לא לפה. גם בכלל אין לו כסף לשלם להם, ועיתונים עם תמונות זזות ושליחי ינשופים היו בטח מעוררים מהומות. העיתון לא מזכיר פרשות מוות מחרידות. הכותרת מזכירה פרשיה נלוזה של השחקנית שאיימה להתאבד בקפיצה ממרפסת ביתה אם לא יספקו לה את מוצר הבושם האהוב עליה (הארי היה בטוח ששמע את הדודה פטוניה מקשקשת על כך משהו במכונית יום קודם לכן) והכותרת המשנית התעסקה בעניין המטריד את מיטב המוחות: איך מעסיקים את הילדים בחופש הגדול. הארי עילעל בשאר העיתון, עכשיו רגוע יותר. וולדרמוט לא עשה כלום. ומצד שני, למה לא עשה כלום? למה לא צד את הארי, כדי לגמור כבר את מה שהתחיל? זה יהיה כל כך קל עבורו. הארי לא יוכל להתגונן, אפילו השרביט לא בהישג ידו. ובאמת, מה מונע ממנו לשלוח את אחד מאוכלי-המוות הקטנים שלו? מילא לא יטנף את ידיו ויחשוף את עצמו בשביל זוטות שכאלה. אבל לשלוח קוסם עטוי מסכה לבית משוגעים לא יהווה הפרעה. כולם יחשבו שזה רק תעתוע שווא נוסף של המשוגעים ששוררים שם. אם כך, חייבת להיות סיבה לשקט המבחיל הזה. מישהו צד את וולדרמוט, אולי. דמבלדור? ההסבר מניח את דעתו של הארי, ומשסיים למלא את ראותיו באוויר הגנוב מבחוץ טיפס שנית אל תוך הבניין המאוס. ברקע שמע את קולות התנשפות הנערים. חבל שילך. הוא צריך להתאמן בקסמים, בקללות רבות עוצמה שיכולות להביס אוכלי מוות, לא בריצה ותנוחות כפיפה שונות. בשאר היום הארי מתכרבל במיטה שלו ומתעלם מלוח הזמנים ומאנשים שטרחו לברר להיכן נעלם.

בשעות הערב הוא מובל למנהל. הוא כושל אל הכיסא בעייפות. "אני מבין שלא עשית היום כלום מלוח הזמנים שלך". למנהל קול עבה ועמוק ומבט חודר מבעד לעדשות המשקפיים שלו, דמויות חרמשים. הן מעוררות בהארי זיכרון עמוק וחבוי ומין פרץ של רגשות. הארי מרגיש שהוא סומך עליו, גם בלי להכיר אותו.

הכעס גורם להארי להתריס. "לא מדויק," הוא חורק בשינייו בהתנשאות. המנהל מחכה שהארי יפרט אבל הוא שותק כאילו מיצה את מכסת המילים היומית שלו.

"אני מבין," המילים כאילו מהורהרות בקול. הארי מניד לראושו לאות התנגדות. "אתה חושב שאני אינני מבין?" צוחק המנהל בלי חדווה. "קשה להתרגל לזה. ללוחות זמנים. מה גם שאתה לא משוגע אלא כאן במקרה, האם אני טועה?"

הארי הינהן בראשו במהירות. "תן לי להסביר - זה - הם רק חשבו - ש - אני לא משוגע! - "

המנהל החווה בידו. "ובכן, אם אתה לא, הארי, מדוע אתה כאן?" קולו חלקלק, אבל הבעת פניו המנומסת באמת מתעניינת-משהו.

"אני גם לא מבין את זה," הסכים הארי. המנהל סינן מילים דמויות "אל תתחצף".

"בוא נעשה הסכם?" שוב הקול המהורהר. "אולי אתה לא משוגע, אבל אתה כאן מסיבה. גם אם החזיונות שלך לא שקריים אלא פלשבקים אתה צריך עזרה פסיכולוגית מוסמכת. אני אבטל לך את שאר הלוז ואשאיר אותך פה לשבוע ואתה תבטיח לבוא לשיחות הפסיכולוג וקבוצת התמיכה בזמן. ולדבר."

זה היה יותר משהארי יכל לצפות לו. הוא הינהן בכובד ראש ויצא מהחדר בצעדים קלילים יותר.

***

תודה לכל מי שנרשם, אני ישמח לעוד תגובות.

הפרק הקודם		הפרק הבא