חיי ערפד משונים

הפרק מוקדש לשירי המלכה, שהיא המגיבה הראשונה שלי שכתבה תגובה שבאמת עודדה אותי להמשיך לכתוב

מנקודת המבט של בלה

המיון וגם הארוחה – שבה לא אכלנו כלום, כמובן – הסתיימו, וכל התלמידים החלו ללכת לחדרי המועדון שלהם.

נער ג'ינג'י אחד צעק לכל התלמידים מהשנה הראשונה לקום. נערה אחרת, גבוהה, בעל שער שחור אסוף בזנב סוס וכתם לידה גדול על הלחי, ניגשה אלינו.

"משפחת קאלן," אמרה בנימוס, אבל בקול צרוד וקצת מאיים. "אני ליליאן, המדריכה של בית גריפינדור, ופרופסור מקונגל ביקשה להראות לכם איפה חדרכם."

"אנחנו לא ישנים." העיר אמט כדרך-אגב.

"רנסמיי כן," אמרתי בשלווה, ואמרתי לליליאן, "תודה לך. אחי פשוט רגיל להתנשא על כולם."

"מי מתנשא?" אמט תפח לי על הגב, בעצמה כזו שהייתה יכולה לשבור את עמוד השדרה, לבן-אדם רגיל.

החזקתי בידה של רנסמיי, והלכנו בעקבות ליליאן. היא הובילה אותנו אל תמונה גדולה של אישה מאוד-מאוד שמנה, והיינו צריכים לחכות בתור עד שכל התלמידים שלפנינו סיימו להיכנס.

"כשאתם מגיעים לתמונה הזו, אתם צריכים לומר לאישה 'גובלין שתוי' והיא תיתן לכם לעבור." הסבירה ליליאן.

"גובלין שתוי," אמט צחק צחוק רועם ופרוע, כדרכו. כמה תלמידים שעברו במסדרון נעצו בו מבטים, מפוחדים.

התמונה של האישה השמנה נעה הצדה, וליליאן התרגזה כשלא נבהלנו כשהאישה השמנה דיברה. היא גם רצתה להתנשא, אבל לרוע מזלה, קארלייל הזהיר אותנו מראש.

נכנסנו לחדר המועדון וליליאן אמרה, "מכאן הבנים יעלו למגורי הבנים, והבנות למגורי הבנות."

"לא." אמרתי בקול צונן.

"כנ"ל." אמרו אליס ורוזלי פה אחד.

"מכיוון שרק רנסמיי ישנה," אויש. אדוארד והפשרות שלו. "אפשרי שהיא תישן על הספה? אנחנו במילא התכוונו להישאר בחדר המועדון כל הלילה."

ליליאן לא ענתה.

"בבקשה?" ביקש אדוארד בקול, רך, מהפנט וקטיפתי. נזכרתי בזיכרון אנושי עמום – אני שואלת את אדוארד במסעדה אם הוא לא שם לב שהוא מסחרר אנשים...

"אה, מה?" ליליאן התבלבלה לרגע. "כמובן." אמרה לבסוף, ועלתה למגורי הבנות.

"לילה טוב, מתוקה." אמרתי לרנסמיי שנשכבה על הספה, ונתתי לה נשיקה על המצח.

***

הבוקר הגיע, ואני הבנתי שאין דבר כיף יותר מלהתנשא על קוסמים. למזלנו, זה היה יום מושלם – יום שבת, חופש.

אמט היה זה שהעלה את הרעיון להתנשא על הקוסמים. אני ואליס, ולהפתעתי הרבה גם רוזלי, התנגדנו בתוקף.

"יש ביניהם גם אנשים נחמדים!" מחיתי.

"אל תדאגי," אמר אמט בתמימות מעושה. "אדוארד יקרא את המחשבות שלהם כדי שנוכל לבחור רק את אלה עם המחשבות המרושעות. נכון, אד?"

"נו, בחייך, בלה, יהיה כיף. אחר כך נוכל לשחק בייסבול," ניסה אדוארד, שידע כמה אני אוהבת בייסבול.

קפצתי בהתלהבות. "הולכים?"

אליס צחקה וכולנו יצאנו בעקבותיה מהמועדון.

יצאנו החוצה למדשאות. היו שם אלפי ילדים. אף אחד לא שם לב אלינו, אבל עמדנו לשנות את זה.

"כל האלה בירוק-כסף הם נבזיים." הכריז אדוארד בקול מספיק שקט כך שרק אוזני ערפד ישמעו אותו.

"בוא נראה מי יכול לחצות את האגם למרחק הכי גדול." לחשה רנסמיי לצידי, מצביעה על האגם הגדול שמולנו, מעברו האחר היה יער ירוק. הרגשתי איך היא נדרכת, מוכנה לרוץ. רנסמיי תמיד הייתה טיפוס תחרותי. את זה היא ירשה מאבא שלה.

"צאו!" צעקה אליס, הפעם במלוא הכוח, כדי שכל תלמידי הוגוורטס שישמו במדשאה – ואולי אפילו כאלה שבתוך הטירה – ישמעו אותה. כולם הביטו בנו רצים כמו צעדים וקופצים ללא קושי מעל האגם הענק. נתליתי על אחד העצים, ולאחר שראיתי את כולם מאחורי, במרחק של ממש לא הרבה עצים (ההפרש הכי גדול היה ביני לבין רנסמיי, שנתלתה חמישה עצים מאחורי), הכרזתי, "ניצחון!"

"זה לא היה הוגן," מלמל אדוארד, שפתאום היה לצידי על העץ ושיחק לי בשער. "אנחנו צריכים לעשות תחרות חזרה. לראות מי ינצח באמת."

"לא צדנו מזמן." העירה רוזלי, שהופיע על ענף מעלינו.

"אבל דם מתרומות אדם הרבה יותר טעים!" חזרה רנסמיי על הטיעון שלה באוזניי רוזלי. כולם התעלמו ממנה.

"שמענו שיש ביער הזה חיות מסוכנות." אמרו ג'ספר ואמט, שטיפסו במהירות על הגזע של העץ שלנו.

"אויש, תפסיקו עם זה בנים," אליס הנידה בראשה. "אולי תצאו עכשיו אתם, בנים, ואני, בלה, רנסמיי ורוזלי נצא אחר כך?"

אמט וג'ספר, הנהנו מיד, חושפים את ניביהם ומנסים להעריך של מי יותר חדים. אדוארד הביט בי בשאלה. הסרתי את מגן המחשבות שלי וחשבתי, לך איתם. אני אצוד עם אליס אחר כך. הרי מישהו צריך להפיץ את השמועה שניצחתי, לא?

אדוארד גיחך, אבל נתן לי נשיקה על המצח ואז נעלם בעקבות ג'ספר ואמט על היער האפל.

"בוא נתחרה בריצה חזרה," הציעה רוזלי. "ואז נלך להציק לסלית'רינים."

"צאו!" צעקה אליס, וארבעתנו רצנו חזרה וקפצנו מעל האגם. נחתתי על הצריח של טירת הוגוורטס. רוזלי נחתה לידי, רנסמיי התנודדה בין אליס לביננו, נאחזת בקצה הגג, ואליס על החלון, קצת מתחתינו.

"הממ... דאבל תיקו, אני מניחה." הכריזה אליס, ואז שאלה, "למה אני תמיד מפסידה?"

"היית צריכה לראות את העתיד, לדעת מה אנחנו עומדות לעשות ולחבל במעשינו." החליטה רוזלי, משחררת את שערה.

"לא רציתי לרמות!" התגוננה אליס.

"תתרגלי. ערפדים הם רמאים מטבעם."

ילדים התחילו להתקהל מתחת לטירה, צופים בנו. היו שם גם הרבה ילד בירוק-כסף, והייתה ביננו מין הסכמה שבשתיקה שזה הזמן לעצבן את הסלית'רינים. קפצתי מהצריח אל קהל הילדים, ביצעתי סלטה משולשת, וחטפתי לילד שחור-שער אחד, ששמעתי שאמר בלחש, "הם חבורת אדיוטים סתומים שחושבים את עצמם", את הצעיף הירוק-כסוף שלו.

"היי!" הוא קרא.

זרקתי את הצעיף לרוזלי, שבדיוק קפצה מהצריח ותפסה את הצעיף בעודה באוויר. הגריפינדורים, ההפלפאפים, הסלית'רינים והרייבינקלואים התגלגלו מצחוק. אפילו המדריכים לא עשו דבר כדי לעצור אותנו.

"רוצה את הצעיף?" צעקה רוזלי. "קח אותו!"

ואז ארבעתנו התחלנו לרוץ, מסתובבות במדשאה הענקית במעגלים. לאחר חצי שעה הילד הבלונדיני היהיר התעייף, ואנחנו, מרוצות זרקנו לו את הצעיף בחזרה.

"אתם!" הוא צרח עלינו והוציא את שרביטו. אוטומטית הרחבתי את בועת המגן שלי כך שתגן על כולנו.

"פטריפיקוס טוטאלוס!" צרח הנער, מצביע בשרביטו עלינו. אור נורה מהשרביט, אבל כשהוא התקרב לעברנו הוא נמוג.

"למה זה לא עובד?" שאג הנער, קולו כבר צרוד מהצרחות. "פטריפיקוס טוטאלוס! פטריפיקוס טוטאלוס!"

גיחכתי. "לא יעבוד לך, ילד. כדאי לך פשוט לא להתעסק אתנו, להבא."

"אל תעזי לאיים עלי. אני יותר מבוגר ממך. מכולכן. אני יודע יותר. אני חזק יותר."

"מבוגר יותר?" חזרה רנסמיי על דבריו, המומה.

"כן! אני תלמיד שנה שביעית ואתן תלמידות שנה שישית!"

"אתה יודע," אמרה רוזלי, מלפפת את שערה הבלונדיני סביב האצבע שלה. "שהכי צעירה מביננו יכולה להיות בערך אמא שלך. ההכי בוגר יכול להיות סבא רבא שלך. אני יכולה להיות סבתא שלך. אליס יכולה להיות גם סבתא שלך, או אמא מאוד בוגרת. בלה ורנסמיי יכולות להיות אמהות-צעירות. האמת, בלה היא אמא של רנסמיי. אז אל תגיד שאנחנו יותר צעירות ממך."

"טוב, אז... הקורא מחשבות הטיפש הזה... סתם קוץ בתחת שמנסה למשוך בנות! שמעתי שהוא בוחר דוגמניות אנושיות שמתאהבות בו אחרי חצי שנייה, ולמחרת זורק אותן!"

אליס ורוזלי לא יכלו לרסן גם אותי וגם את רנסמיי. שתינו הסתערנו על גרונו של הנער הסלית'ריני.

"בלה, רנסמיי, לא!" שמעתי קול מוכר. הקול האהוב עלי בעולם. שתי זרועות הונחו על הכתפיים שלי ומשכו אותי לאחור. אדוארד חיבק אותי בצורה מגוננת, לא נותן לי להשתחרר.

"אני אנשוך אותך אם זה מה שאני אצטרך כדי להרוג את הילד הזה." איימתי.

"מה הוא כבר אמר?" שאל אדוארד. הילד, וכך גם אליס, רנסמיי, רוזלי וקהל העדים הסתלקו, ולכן לא נשאר אף אחד שאדוארד יוכל לקרוא את המחשבות שלו כדי להבין.

נאנחתי אבל הסרתי את מגן המחשבות שלי כדי שאדוארד יוכל לשמוע את מה שהילד הזדוני הזה אמר.

"אוה." הוא אמר. "אל תדאגי, בלה שלי. את יודעת את האמת."

"אבל זה כואב," לחשתי. "כואב לשמוע שמתייחסים אליך ככה."

"ולי כואב כשאת בוכה." אמר וניגב את דמעותיי.

***

תפסנו את מקומותינו באולם הגדול בדיוק כשדמבלדור התחיל לדבר.

"כפי שאתם יודעים, השנה יתקיים טורניר הקוסמים המשולש," מחיאות כפיים סוערות ותשואות נשמעו מכל עבר. דמבלדור הרים יד להשתיקם, והמשיך בנאומו. "למי שלא יודע, טורניר הקוסמים המשולש זהו טורניר המתקיים פעם בארבע שנים באחד מבתי הספר לקוסמים – הוגוורטס, בובאטון או דורמשטרג. שני בתי הספר האחרים מגיעים לבית הספר הנבחר בו הטורניר. השנה הוגוורטס נבחר, ובתי הספר יגיעו אלינו בעוד שבוע." הוא לקח נשימה עמוקה.

"כל שנה נבחרים שלושה מתמודדים – אחד מכל בית ספר – על ידי שופט ניטרלי. שלושת המתמודדים הללו יצטרכו לעבור שלוש משימות מסוכנות. בסוף, מי שיגע ראשון בגביע הטורניר יוכרז כמנצח ויקבל אלף אונייות זהב. אונייה אחת שווה לעשרה דולר, בערך. הטורניר מותר לנערים ונערות מגיל ארבע עשרה ומעלה."

שוב נשמעו תשואות, רק הפעם בלי הצעירים הכועסים.

"ומשפחת קאלן," הוסיף דמבלדור, וכולנו פנינו להביט בו. "אנא מכם, בואו אלי אחרי הארוחה, כולכם."

חיכינו. וחיכינו. וחיכינו. וחיכינו. באמת מעצבן לחכות בזמן שכולם הולכים.

הארוחה סוף-סוף הסתיימה, ואנחנו הלכנו – או יותר נכון רצנו – למשרד של דמבלדור.

"מה הסיסמה?" שאלתי את אדוארד כשנעצרנו מול פסל משרדו של דמבלדור. יכולנו, כמובן, לרסק אותו בקלות ולעלות, אבל לא רצינו להחריב את הוגוורטס ו'להרוס את היחסים הערפדיים-קוסמים', כפי שהוולטורי בוודאי אומרים. לפני 20 שנה ניצלנו מהם רק בנס, אבל קאיוס וג'יין בטוח ימצאו איזשהו תירוץ לבוא לחסל אותנו. קאיוס רוצה להרוג. ג'יין שונאת אותי. זאת הייתה בערך התמונה הכללית.

הוא קימט את המצח, מנסה כנראה למצוא את התשובה במחשבות של דמבלדור.

"סוכריות גומי," אמר לבסוף, והפסל הסתובב ועלינו במדרגות שהוא חשף.

"היכנסו," אמר דמבלדור כשנקשנו על הדלת. נכנסנו במהירות על-אנושית ונעמדו מצדו השני של השולחן.

"כן, אדוני?" פנתה אליו רוזלי. "קראת לנו?"

"כן," דמבלדור חיכך את כפות ידיו זו בזו. "אני יודע שאתם מאוד... גמישים-" גיחכנו.

"-ואנחנו רוצים לעשות למשלחות מבתי הספר בובאטון ודורמטרנג הופעה גדולה. אז חשבתי... אולי תוכלו לעשות כמה תרגילים בזמן שילדים אחרים יזרקו עליכם קונפטי או ישירו את ה'המנון' של הוגוורטס...?"

"מה, כמו זה?" השוויצה רנסמיי ועשתה סלטה באוויר, נוחתת על הרצפה בשפגט מושלם.

"כן, בדיוק." דמבלדור חייך, לא שם לב ללעג בקולה של רנסמיי. "החזרות יתקיימו מחר בבוקר, במקום השיעורים."

הנהנו, ואז רצנו החוצה - כל כך מהר שדמבלדור רק מצמץ וכבר לא היינו שם.

"אני הולך לטייל קצת ולחשוב, בסדר?" שאל אותי אדוארד.

"תחזור מהר." לחשתי.

הוא חייך אלי את החיוך העקום המסנוור שלו, ואז נעלם מעבר לפינה.

החלטתי שגם אני אטייל קצת. לא יציק לי לחשוב קצת על הטורניר. אולי גם אנחנו ננסה להשתתף? כאילו זה לא יכול להיות קשה.

הייתי עוד שקועה במחשבות ששמעתי את הקול שהכאיב לי הכי בעולם – את הצרחה המעונה של אדוארד.

~~~

עבדתי הרבה על הפרק הזה (זה 5 ורבע עמודי וורד!) אז בבקשה תגיבו.

הפרק הקודם