מראה

בגיל חמש עשרה, ג'יימס אומץ. כולם תהו למה לעזאזל בעל ואישה בגיל העמידה יאמצו נער מתבגר בן חמש עשרה, "שכל מה שאכפת לו זה בחורות, אלכוהול ומייקל ג'קסון," כך חזרה גברת פנטרגון. אבל הם אימצו.

כשנסע בטיוטה הכחולה של בני הזוג, מקרטעת ומשמיעה קולות מחשידים- הוא הבין. הוא הבין למה לעזאזל מישהו ירצה נער מתבגר בן חמש עשרה. מאותו הרגע, הוא היה בבית.

בשנת 1978, ג'יימס פוטר בן התשע עשרה הלך לאוקספורד וכבר לא היה בן חמש עשרה.

שערו היה מבולגן כתמיד ומשקפיו היו שבורות מעט, אך רגליו התארכו ובכיס מכנסיו היו מצית פלסטיק זול וחפיסת סיגריות.

ג'ון גלגל עיניו כשראה אותו מכניס את החפיסה לכיסו, למרות העובדה שעישן בעצמו, ובאותו הרגע הייתה סיגריה בידו. 

אמיליה בכתה, דמעות שקופות טפטפו על פניה הנקיות מכל רבב. ג'ון עמד זקוף כמו תמיד, אך עיניו נצצו- כך הבחין ג'יימס.

"תשמור על עצמך," אמרה בעדינות, נושקת על שתי לחייו.

מחלון תאו ראה אותם מנופפים לו; אמיליה אחזה במטפחת הפרחונית והנצחית שלה. הוא נופף להם בחזרה.

--

הם ישבו ליד שפת הנהר. שתי דמויות קטנות, והעץ הגדול שמעל האפיל עליהן.

השעות עברו. הבוקר נהפך לצהריים, והצהריים הפכו לערב.

כך היה כל יום. ככל שעברו השנים, הילדה הג'ינג'ית שהפכה לנערה נאה, והילד שרצה לדעת הכל שהפך לנער משכיל.

לילי אוונס וסוורוס סנייפ גדלו.

בשנת 1978, לילי עדיין לא הייתה בטוחה אם ללכת לאוקספורד היה רעיון כל כך טוב.

זה היה חלומה מאז ומתמיד; אך כשפטוניה לא קיבלה את מכתבה האחת הפסיקה לדבר איתה, והוריה לא עזרו בכל השיבוחים שנתנו לה.

גם סוורוס לא עזר, אומר לפטוניה שלא קיבלה את המכתב כי היא לא מוצלחת מספיק.

למרות כל זאת, בראשון לספטמבר 1978 היא עמדה בתחנת הרכבת של ברייטון. הוריה עמדו מולה, ופטוניה לידם, פרצופה חמוץ ושיערה הארוך אסוף.

"פטוניה, בבקשה," הפצירה בה לילי. "בבקשה תסלחי לי."

פטוניה הפנתה מבטה מלילי בגלגול עיניים. לילי נתנה לה מבט מתחנן אחרון אך כשזאת לא נענתה לו וויתרה.

היא נפרדה מהוריה. שניהם בכו כשעלתה לרכבת, ופטוניה החמוצה לידם, מביטה בכל מקום שעיניה לא יפגשו בטעות את אחותה.

הפרק הקודם