על פחד גבהים ושטויות אחרות

אז זה לא פיקצר אלא כמה קצרצרים (הם מאוד קצרים) שאני רוצה עליהם תגובות, אבל הנה אני מעדכנת 

ציפור

ריינה אוהבת להסתכל על הציפורים עפות. היא מוצאת אותן מרתקות ונהנת לראות אותן נוסקות למעלה ומסתחררות על רקע השמיים. 
תאליה לא מבינה אותה. ציפורים הן בסך הכל עוד חיה שלא צריך להתלהב ממנה, ואין שום דבר מלהיב בגבהים. להיות תלויה מעל הכל כשהקרקע מתחתיה רחוקה והנפילה תהיה כואבת כי הרוח שורקת סביבה והורסת את היציבות שאולי הייתה לה זה לא דבר נחמד. ריינה צוחקת עליה שהיא בת זאוס ואמורה להרגיש בנוח בגבהים, אבל לתאליה לא אכפת. ואם האהבה שלהן היא ציפור, היא רוצה שהיא תעוף אל שמיים כחולים ולא תתרסק. 

חוזק

הקשר שלהן מסובך וממשיך להסתבך ככל שהזמן עובר וריינה ממשיכה להתבגר אבל תאליה לא, אם להתעלם מהעובדה שיש אנשים שלא מקבלים את זה שהן שתי נשים וביחד. זה דורש חוזק שלאף אחת מהן אין, הן שבורות, טובעות בכאב, נסחפות במערבולת שאי אפשר לצאת ממנה. אבל הן נאחזות אחת בשניה וביחד הן מספיק חזקות כדי לעבור את זה. והרי האלים קיימים, אז ניסים יכולים לקרות.

קסם

החיוך של ריינה הוא כמו קסם. לא החיוך הקצר והמהיר שאומר 'אני בסדר, אל תדאגו' רק כדי להרגיע או החיוך שמסתיר כאב בפנים. חיוך אמיתי שמאיר את הפנים של ריינה בצורה נדירה והופך אותה לעוד יותר יפה. תאליה התרגלה לראות אותה זועפת וטרודה בגלל המלחמה וגם עכשיו היא מחייכת מעט, אבל תאליה אוהבת את החיוך של ריינה והיא מנסה לשנות את זה. ואם היא תצליח במה שהיא באמת רוצה, תאליה גם תהיה הסיבה לחיוך.

סרט

לתאליה יש רגשות מעורבים לסרטים. היא לא אוהבת את מה שהמשחק בהם עושה לשחקנים, שלא יכולים להתנער מההערצה שהם מקבלים. אבל אם המשחק שלהם טוב והעלילה מעניינת תאליה יכולה ממש להישאב לסרט ולהנות ממנו. אם היא מצליחה לשכוח מאמא שלה, שנהגה לככב על המסכים ולא הצליחה להפריד בין המשחק למציאות.
אחד הדברים שכן טובים בסרטים הוא, ובכן, הפופקורן. תאליה מאוד אוהבת פופקורן, עד כדי כך שבשבילה הטעם של האמברוסיה הוא פופקורן. ואז היא גילתה שריינה לא יודעת מה זה פופקורן. ככה יצא שהן בדרך לסרט - מצויר, כי תאליה התעקשה - וטוב, באמת הגיע הזמן שהן יצאו לדייט במקום להסתובב ברומא החדשה.

סיוט

לחצויים תמיד יש סיוטים. במקרים הגרועים אלה חזיונות שמראים דברים שמתרחשים ובמקרים הפחות גרועים סיוטים כמו של כל אדם רגיל, כאלה שמתעוררים מהם בבהלה ועם זיעה קרה. רק שאצל החצויים בדרך כלל הזוועות שהם עברו מופיעות בסיוטים, ואין סוף טוב. 
לריינה יש סיוט קבוע על טביעה, שבו היא נמצאת שוב בתקופה שלה בים, אבל במקום לצפות במים גועשים בכחול וירוק ואפור מסיפון הספינה של שודדי הים היא נמצאת בתוך הים ולא רואה את הספינה. היא לבד, כל מי שיכול לעזור לה רחוק ומתעסק בעניינים משלו, והכוח לשחות הולך ונגמר לה. לאחרונה תאליה התחילה להופיע שם, ידה מושטת לעזרה. 
זה השלב שבו ריינה מתעוררת, אבל הסיוט כבר לא גורם לה לבהלה כמו פעם. כבר אין לה ממה לדאוג, תאליה שם.

כחול

פעם הצבע האהוב על ריינה היה סגול. סגול של שייכות למחנה, של הפס בשמיים אחרי שהשמש שוקעת אבל האור לא נעלם. אבל היא כבר לא מרגישה שייכת למחנה, לא באמת, והאור שאחרי השקיעה נעלם מהר ואחריו הגיע הלילה. היא חושבת שכחול זה הצבע האהוב עליה עכשיו. כחול של עצב וגעגוע, של שקט, של הפס הבהיר בשמיים כשהשחר מפציע. אבל יותר מהכל, כחול כמו העיניים של תאליה.

רצון

לריינה יש בראש רשימה של מטרות ודברים שהיא רוצה. הרשימה הזאת עוזרת לה להתמקד כשהיא מתפזרת ולמצוא כיוון כשהיא מתבלבלת. כשהייתה עם שודדי הים על הספינה הייתה לה מטרה תמידית בראש הרשימה; לשרוד. אחר כך, במחנה יופיטר, המטרה התחלפה - היא רצתה להוכיח את עצמה ולהשיג חברים. אבל היא כבר הפכה לפראיטור והוכיחה את גבורתה במסע עם אתנה פרטנוס ויש לה גם חברים. עכשיו היא נשארה בלי מטרה מרכזית, כי למצוא מקום שבו היא תהיה שייכת באמת זה תהליך שהיא לא יכולה לשים בראש הרשימה כדי לא להתאכזב אם זה לא יקרה. טוב, אולי כן יש לריינה משהו בראש הרשימה, אבל זאת לא מטרה. הפעם זה רצון, ויש לו שם; תאליה גרייס.
וריינה תמיד משיגה את מה שהיא רוצה.

הפרק הקודם