עולם חדש

תודה לכל מי שהגיב בפרק הקודם ולכל אלה שנרשמו לפאנפיק, אני ממש מעריכה את זה :)

אנבת'

אנבת' הביסה את גאיה, נלחמה בענקים, שרדה את טרטרוס, עמדה מול פחדה הגדול ביותר- עכבישים, אבל שום דבר מזה לא הכין אותה למה שכירון סיפר להם.

הוא אמר להם שהמקום שבו הם עומדים ללמוד כל השנה הוא בית ספר לקוסמים, ושהקוסמים קיימים אבל הם פשוט מסתירים את זהותם האמיתית מאנשים חסרי קסם. ליאו קיבל את הכל בצורה הטובה ביותר מבין כל שבעת החצויים.

"אתה מתכוון שהקוסמים מהאגדות אמיתיים?" הוא שאל את כירון.

"כן."

"ושיש להם שרביטים וכאלה?"

"כן."

"ושהם יודעים לעשות קסמים ולחשים?"

"כן, ליאו." נאנח כירון.

"מגניב!", צהל ליאו, "גם אנחנו נלמד לעשות קסמים?"

"סביר להניח שכן," אמר כירון, "אבל אל תגלו לאף חניך מהמחנה על הקוסמים, ותזכרו שהקוסמים לא יודעים עליכם! אתם צריכים לשמור על הסוד שלנו!"

"כן, כן מה עוד חדש?" נאנחה פייפר.

"משוחררים." אמר כירון.

 אחרי שאנבת' גמרה לארוז היא התחילה ללכת לכיוון הביתן של פוסידון, והסתכלה בדרך על המחנה.

כמה שאני אתגעגע למקום הזה, חשבה לעצמה. אבל זה לא אומר שהיא לא הייתה מסוקרנת לגבי הקוסמים. ממש, ממש, ממש לא. היא כבר מתה לראות איך העולם שלהם עובד, אבל קודם יש לה דברים חשובים יותר לעשות.

מרוב שהייתה שקועה במחשבות היא לא שמה לב שכבר הגיעה לביתן 3, ונדפקה בדלת. מהתנופה היא נפלה אחורה על פסל של הרה (ברור) והוא נפל על הקרקע בחבטה חזקה. כל הרעש גרם לכמה ראשים סקרנים להציץ מדלתות הביתנים, אבל אנבת' סימנה להם שהיא בסדר וקיללה את עצמה בלב על כל הרעש שעשתה.

אחרי בדיקה של המכות שקיבלה (התוצאות הראו שני מרפקים משופשפים וברך אחת נפוחה) היא קמה ונכנסה לתוך הביתן. אנבת' העיפה מבט מסביב, ונאנחה.

המזוודה של פרסי (הממש לא מלאה) נחה בפינת החדר, ופרסי עצמו היה בכלל שקוע בשינה עמוקה במיטה שלו. אחרי זמן קצר שכלל איומים, צעקות וקצת מכות מהצד של אנבת', פרסי קם וביחד הוא ואנבת' התחילו לארוז את הדברים שלו, משימה לא פשוטה מכיוון שהם היו פזורים בכל רחבי הביתן (נעל אחת של פרסי הם מצאו בתוך ארון הרחצה שלו. בנים מוזרים. רגע, קבלו תיקון, פרסי מוזר).

אחרי שסיימו אנבת' המותשת קרסה על המיטה של פרסי, וקמה שנייה אחר כך לקול תקיעת הקונכיה הרגיל שמזמן לארוחת הערב.

"קדימה חכמולוגית," אמר לה פרסי, "ארוחת ערב. או שאחרי שלוש שעות איתי איבדת את כושר החשיבה שלך?"

היא חבטה בזרועו בשעשוע. "איתך לא צריך שלוש שעות כדי להשתגע, מוח אצה. מספיקה גם חצי שעה." היא צחקה והתחילה ללכת לכיוון הדלת.

"היי!" מחה פרסי ומיהר אחריה.

ביתן פוסידון היה יחסית רחוק מחדר האוכל, ככה שהיה להם שפע זמן לשוחח.

"תגיד פרסי, חשבת על מה שכירון אמר?" היא שאלה אותו בזמן שהם עוברים ליד אחד מהביתנים של האלים הזוטרים. פרסי קימט את מצחו. "לא ממש. למה, את חשבת?" ובלי לחכות לתשובה הוא נאנח וענה לעצמו, "ברור שחשבת." אנבת' חייכה אליו. אבל זה היה נכון. בזמן שהם ארגנו לפרסי את המזוודה, היה לה הרבה זמן לחשוב על מה שכירון סיפר להם, ובמיוחד על מה שהוא לא סיפר להם.

"אתה זוכר ששאלת את כירון אם הם יודעים עלינו, ואז הוא התחיל לומר את השם של מי שכן יודע אבל עצר בעצמו לפני שגמר אותו?" פרסי עצם את עיניו בחוזקה כדי להיזכר. "אה!", הוא אמר שנייה אחר כך ופתח את עיניו במהירות, "נכון! הוא התחיל לומר 'ורק דמבל-' ועצר באמצע המילה! מי את חושבת שהדמבל הזה?"

לפני שאנבת' הספיקה לענות, הם הגיעו לחדר האוכל והיו חייבים להפסיק לדבר. "תבואי לביתן שלי אחר כך!" צעק לה פרסי בזמן שכמה חברים מהביתן שלה התחילו למשוך אותה אליהם.                                                                      

~*~*~

"טוב, אז על מה דיברנו?" שאל פרסי ממקומו על המיטה שלו, במין סוג של ישיבה-שכיבה כזאת. הם גמרו את ארוחת הערב ונפגשו בביתן של פרסי כמו שהוא ביקש, וניסו להיזכר על מה דיברו. או יותר נכון, פרסי ניסה להיזכר בגלל שאנבת' כבר חיכתה כל הארוחה לרגע שבו תוכל להמשיך לדבר איתו.

אנבת' קמה מהמיטה השנייה בביתן ורכנה כדי להחטיף לפרסי מכה. "אווץ'!" נאנק פרסי ושיפשף את זרועו הפגועה, "למה זה היה!?"

היא גילגלה עיניים. "היינו בדיוק באמצע שיחה על השם שחצי נפלט לכירון, מוח אצה" אנבת' אמרה לו.

"נו, ו-?" ענה לה פרסי, עדיין מעווה את פניו בכאב. אנבת' נאנחה והנידה בראשה. "אני חושבת שכשנגיע לשם צריך לברר מי זה. בדחיפות. בסדר?" היא שאלה את פרסי.

"טוב, טוב, אבל איך מתכוונת לברר מי זה אם יש לך רק את ההתחלה של השם שלו?" ענה לה פרסי.

או. היא לא חשבה על זה. "נראה, מוח אצה. אל תדאג, אני אסתדר." היא אמרה לו ונשקה לו על המצח. "טוב, אני הולכת לישון, נתראה מחר."

"להית'."

~*~*~

אנבת' התעוררה בשש בבוקר במהירות כזו כאילו מישהו צעק לה באוזן.

אחרי כמה שניות של בהייה במיטה שמעליה והבנה מה הולך לקרות היום, היא קמה והלכה להתקלח ולהתארגן. בשש וחצי היא התחילה לצעוד לכיוון הביתן המרכזי, שם כירון אמר להם שצריך להיפגש.

היא עדיין תהתה איך בדיוק הם אמורים לעבור מלונג איילנד לאנגלייה, ששם לפי דבריו של כירון נמצא בית הספר. ליד הביתן המרכזי כבר חיכו כולם חוץ מפרסי ומהייזל שהגיעו שנייה אחר כך, מדברים וצוחקים. אחרי בדיקה מהירה של כירון שכולם נמצאים ושלכולם יש את מה שצריך,הוא התחיל להסביר להם מה קורה.

"בגלל שהקוסם שיבוא לקחת אתכם לא יכול לראות את המחנה, ובטח ובטח שלא להיכנס אליו, אנחנו נחכה לו על הגבעה ומשם הוא יקח אתכם לביתו."

אנבת' לא הצליחה להתאפק יותר. "איך הוא לעזאזל אמור להעביר אותנו מארצות הברית לאנגליה? פרסי לא יכול לטוס."

כירון חייך אליה. "אה, בנוגע לזה, אתם תראו." אמר והתחיל לגלגל את כיסא הגלגלים שלו לכיוון הגבעה, וכולם אחריו. אנבת', ממש לא מסופקת מהתשובה שנתן לה כירון, הצטרפה אליהם בלית ברירה.

הם עמדו וחיכו על הגבעה פרק זמן שנדמה היה שנמשך שעות, אבל בעצם היה רק עשר דקות. ואז, כמו משום מקום, צץ בלווית קול שדמה לירייה, גבר מקריח עם שיער אדום ופנים שנראו נחמדות.

"שלום," הוא אמר להם בקול נעים והחל לסקור אותם עד שהגיע לכירון. "הו! מר ברונר! אלה כל התלמידים?"

"כן," חייך אליו כירון ואז פנה אליהם, "זה אדון וויזלי. הוא יעביר אתכם לביתו, ושם תשהו בחודש שנותר לקיץ עד תחילת הלימודים."

כל שבעת החצויים אמרו ביחד "היי."

"טוב," אמר אדון וויזלי וחיכך את כפות ידיו זו בזו. "אני אעביר אתכם לבית שלי בעזרת דרך שנקראת התעתקות, שהיא בעצם שיטה מהירה להעברה ממקום למקום. עכשיו, תחזיקו ידיים ובשום פנים ואופן אל תעזבו!" הם הסתדרו במעגל בזמן שאדון וויזלי דיבר. "יופי. אני מבקש ממכם לא להיבהל, הפעם הראשונה היא קצת לא נעימה, במיוחד בשביל בני מוגלגים."

"מוגלגים?" תהה פרנק בקול, "מה זה-" , אבל הוא לא הספיק לסיים את המשפט כי בדיוק באותו הרגע הכל נעשה שחור, ואנבת' הרגישה כאילו דוחפים אותה בכוח במעלה צינור שקטן מידי למידותיה, והיא התחילה להיחנק.

בדיוק שחשבה שהיא עומדת להתעלף, הכל השתחרר פתאום והיא הצליחה שוב לנשום. אחרי שהסדירה לעצמה את הנשימה, היא פנתה לבחון את הסביבה שלה. היא גילתה שהיא וכל חבריה שוכבים על דשא, ורק אדון וויזלי עמד.

"קדימה," הוא זירז אותם, "כולם כבר מחכים!"

אנבת' תהתה איפה כולם מחכים וכבר עמדה לשאול את זה בקול, עד שעיניה נתקלו בבית שנראה כאילו בנו אותו בתים על בתים, ושעוד שנייה התפרק.

אחרי שכולם נעמדו, אדון וויזלי הצביע על הבית הזה ואמר: "ברוכים הבאים, למחילה."

הפרק הקודם		הפרק הבא