היא והעיניים האפורות

טוב, אז זה פאנפיק ראשון שלי. מקורי. את הקודם שכתבתי החלטתי לנטוש, בגלל שלא יצא לי להמשיך אותו בגלל כל תקופת הלימודים שהייתה עליי.

בגלל שזה חופש, נתתי לעצמי זמן לקחת השראה לפאנפיק חדש מכל האחרונים שקראתי.

אז כרגע זה הפרולוג לסיפור, לגבי כמות הפרקים, את זה אני עוד אצטרך להחליט, אבל אני ממש מקווה שתאהבו אותו ותגיבו לי להמשיך, מה שייתן לי יותר מרץ ומוטיבציה להמשיך, כי אחרת אין לי טעם.

בנוסף, כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג ולהארי פוטר.

תהנו!!

תהום חשוכה. זה כל מה שהרמיוני  זכרה מהחלום בלילה. תהום חשוכה ועמוקה שאליה היא נופלת.

ולאחר מכן היא קמה בבהלה, מזיעה מפחד.

היא אמרה לעצמה לא להאמין בהורוסקופים ומשמעויות לפי פסיכולוגיה, אבל הפחד גרם לה לבדוק בספרים אם יש פירוש לחלום כזה.

"פירוש חלום על נפילה לתהום: פירוש חלומות לפי תודעה רוחנית - חזרה לגוף. בזמן השינה הנשמה יוצאת מהגוף והיא חוזרת אחרי שהיא מקבלת אנרגית קיום. תחושת החזרה היא כמו נפילה."

לפחות זה מנחם קצת.

השעה הייתה שש וארבעים. באחד עשרה יש לה את הרכבת להוגוורטס.

הוגוורטס!!!

היא כמעט שכחה משנת ההשלמה שלה!

היא קמה והתקדמה לאמבטיה.

אחרי מקלחת מהירה, וצחצוח שיניים זריז, היא הלכה למטבח, לראות אם הוריה כבר קמו.

כן, הם קמו. הם ישבו ליד השולחן עם כוס קפה לכל אחד מהם.

"ישנת טוב?" אימה שאלה.

"נראלי."

"מה קרה?". היא רק הביטה עליהם בפרצוף מיואש. אביה פתח את פיו לומר.

"שוב סיוט?". הרמיוני רק הנהנה לאט. "הפעם אני זוכרת שרק רצתי ורצתי ורצתי ולא זוכרת בכלל למה, ופשוט נפלתי לתהום ולא יצאתי משם."

התחילו להופיע בעיניה דמעות.

בזמן האחרון היא חולמת הרבה דברים רעים. היא ראתה בספרים שרצף חלומות רעים זה סימן למשו שהמוח מנסה להעביר בבת אחת אבל לא מצליח. רק שאצל מכשפים זה יכול לקרות הדבר הזה.

היא בכתה בגלל שלילה לפני חלום התהום היא חלמה על מות הוריה. על ידי אוכלי מוות. והיא ראתה בוודאות שמאחורי אחת המסכות הסתתר אדם מבוגר עם שיער בלונדיני ארוך. 

לוציוס מאלפוי הופיע בחלום והרג את ההורים שלה. מול הפנים.

יכול להיות שחלום התהום ניסה לעודד אותה, לסמל שאחרי המוות שלהם היא תתגבר ותחזור כמו חדשה מהאבל.

אבל היא ידעה שזה שקר.

לחלומות שלה היו שתי אפשרויות למשמעות.

אפשרות אחת, לפי הקבלה, היא האפשרות הטובה, שהוריה בעצם יחיו חיים ארוכים והיא תתחזק.

אפשרות אחרת, לפי מה שידוע לה, היא שהוריה ימותו והיא רק תתמוטט ותיפול בחיים בגלל זה.

היא קיוותה בליבה שלגבי האפשרות השנייה היא טועה.

כנראה היא חשבה יותר מדי, כי אבא שלה שאל אם הכל בסדר.

"כן, ברור. אני סתם עייפה.", היא שיקרה.

"טוב יקירה, לכי תתארגני, כבר השעה שבע וחצי ואנחנו צריכים עוד להתארגן וללכת לתחנה, ואת יודעת שאין לנו אבקת פלו לעומת מכשפים אחרים נכון?"

היא רק צחקה לעצמה, חייכה לאימה והלכה לחדר.

'אוקי, גלימה? יש, שרביט? אצלי, ספרים יש, קלפים יש, נוצות ודיו יש, יומן יש, נעליים ובגדים בכללי יש, תג מדריכה... איפה התג הזה הפעם?'

היא חיפשה במבטה את התג האדום זהוב, וראתה אותו נוצץ מעל מעטפה על השולחן. כנראה שוב הביטה בו והכניסה בחזרה.

הרמיוני הביטה על המעטפה, עליה מונח המכתב.

"ברכותינו!

לכבוד הרמיוני גריינג'ר, תלמידת שנת ההשלמה השמינית של הוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות.

ברצוננו לברך אותך על התקבלותך כמדריכה ראשית בבית הספר!

אנו מאחלים לך המשך חופש נעים, ומצפים לראותך במהלך שנת הלימודים עם התג המצורף עלייך.

בברכה,

צוות הוגוורטס."

היא חייכה. חלומה הקטן התגשם. אומנם לא חלומה העיקרי, כי הרי יש לה יותר מדי חלומות בזמן האחרון, אבל זה בהחלט שימח אותה.

היא קיוותה שגם הארי או רון ימונו, למרות שגם ג'יני או לונה בסדר גמור.

"הרמיוני! את מוכנה?"

היא התעוררה מהמחשבות שלה ונזכרה למה נכנסה לחדר.

"רק עוד דקה אמא!"

היא זרקה על עצמה חולצה אפורה ארוכה, ג'ינס כהה ארוך, וז'קט שחור קל, ויצאה, כשעל רגליה נעליים שחורות סגורות.

היא התקדמה עם המזוודה ותיק הצד עליה לעבר הדלת, כשנזכרה שלא סידרה את השיער.

היא הביטה במראה, והחליטה לבסוף לתת לתלתלים לגלוש על הראש שלה בחופשיות.

בזמן האחרון הנפח של השיער ירד, אז היא הרשתה לעצמה להסתובב עם שיער מפוזר.

"הרמיוני את יורדת?", "כן אבא. אני באה."

הכאב על ידו שהעיר אותו עדיין מרגיש כאילו רק אתמול הסימן נצרב בידו.

והכאב קשה מנשוא, כמו ביום הראשון, ברגע הראשון.

"דראקו, אתה מרגיש טוב?"

"כן אמא, אל תדאגי."

דראקו הזכיר לעצמו שאימו היא מתנה משמיים. תמיד היא זאת שדאגה לשלומו, וכעת, היא היחידה שמגדלת אותו, בגלל העובדה שאביו באזקבאן למשך עשר השנים הבאות.

הוא ניסה להתעלם מהכאב הצורב בזרועו השמאלית, וקם ממיטתו. ממיטתו החמה והנעימה, והלך אל עבר האמבטיה הקרה והקפואה.

השעה הייתה רק שבע, אבל לאדם כמו דראקו מאלפוי לוקח יותר משעתיים להתארגן ולהיות מוכן ליציאה.

המקלחת החמה עיכבה אותו בפנים.

מלא במחשבות לקראת שנת ההשלמה.

הסיוטים על אביו שחוזר יחד עם אדון האופל לא הפסיקו, ויחד איתן האזהרות של אדון האופל על מה שיגיע לו כגמול על בגידתו, מה שכולל מוות שלו ושל אימו. 

הוא לא התחרט על שליחת אביו לאזקבאן.

אביו היה צועק עליו ועל אימו מדי יום ביומו, כמעט שמרביץ להם. הוא ניסה רק לעשות אותו גאה כדי שיפסיק עם היחס המשפיל הזה.

ואז הוא נזכר שמים חמים לא נשארים לתמיד, רמיזה משטף קור של מים שירדו על ראשו.

"בשם מרלין!!", המים הקרים הקפיאו את גופו והוא מיהר לסגור את הברז.

"דראקו כמה פעמים אמרתי לך לא לגמור את כל המים החמים!?", "סליחה שאני מעדיף שטמפרטורת הגוף שלי תישאר יציבה ושלא אקפא למוות."

"טוב תפסיק להתלונן, תתנגב ותתלבש, אין לנו את כל היום."

"אנחנו יכולים להתעתק את יודעת."

"בקצב שאתה מתכונן, בהחלט נצטרך את זה."

הוא גיחך לעצמו, וייבש את שיערו, ניגש למראה.

הוא הביט בהשתקפות של עצמו, ואז בשעון.

השעה שמונה וחצי.

מבט מהיר שיש כל מה שצריך, חולצת צווארון אפורה וארוכה, מכנסי ג'ינס שחורים ונעליים שחורות, ועליו ז'קט שחור ודק שסגר עד החצי.

'איפה התג שלי?'

הוא סקר את החדר וראה את התג ליד המכתב. המכתב שחיכה לו שבע שנים. המכתב שאומר שהוא התקבל כמדריך ראשי.

החיוך הקטן שבצבץ לו בהחלט היה חיוך אמיתי. מה שלא ראו ממנו בדרך כלל.

הוא הביט בתג הירוק זהוב שלו בזמן שהוא מעביר אותו לתיק.

דראקו קיווה שבלייז גם יהיה מדריך. לגבי פנסי, הוא היה בטוח שהדבר האחרון שרצה זה לבלות באותו חדר עם נערה דביקה את שאר שנת לימודיו.

"אתה מתכוון ללמוד השנה בחדר?"

"לדעתי זה עדיף אמא, אם את שואלת אותי."

דראקו יצא מחדרו והביט באימו הדאגנית.

נרקיסה מאלפוי אז ומתמיד דאגה לו ואהבה אותו אהבת אם.

היא תמיד שאלה את עצמה למה הוא גדל כל כך מהר לגבר יפה כזה, וקיוותה שלא יהיה דומה באופיו לאביו.

דראקו חייך אל אימו וחיבק אותה חיבוק חם.

הוא אף פעם לא הבין למה אביו כל כך זלזל בה בחייו.

"קדימה יקירי, זזים."

		הפרק הבא