היא והעיניים האפורות

"ג'יני לאן הלכת?"

מולי וויזלי בדיוק אספה את שני ילדיה האחרונים שהולכים ללמוד בהוגוורטס.

היא לא ציפתה שהיום שילדיה הקטנים מסיימים את הוגוורטס יגיע כל כך מהר, אבל הוא נראה קרוב מתמיד.

"הרמיוני פה! אני הולכת להגיד לה שלום!"

"אמא גם אני הולך טוב?"

"אבל רון לא להשתולל, בסדר?"

"אמא אני ילד גדול כבר! אני בן 17 וחצי וג'יני בת 16 וחצי, אל תדאגי לנו כל כך."

כן, זה הגיע מהר מידי.

"הרמיוני! התגעגעתי כל כך!"

"גם אני ג'יני!"

רון ניגש לחבק את הרמיוני, אבל היא מנעה ממנו.

"רונלד וויזלי!

מה,

נראה לך,

שעשית,

כשלקחת,

את הארי,

לשחק,

בחנות,

של ג'ורג' ופרד?!"

אמרה בכעס תוך כדי שהיא מכה אותו בזרוע.

היא כל כך כעסה כשהיא שמעה שרון לקח את הארי ושיחק במלאי הזיקוקים המסוכנים בחנות של התאומים.

"זאת לא אשמתי! הם אירגנו לי את זה מראש אני בטוח!"

הרמיוני רק חייכה וצחקה וחיבקה את רון. היא התגעגעה לטיפש הזה. אבל היא ידעה שמה שהרגישה אליו בעבר לא יחזור שוב.

"איפה הארי?"

"הוא אמור להגיע עוד דקה נראה לי"

ובדיוק הוא הופיע מאחוריהם.

"הארי!"

הרמיוני קפצה עליו בחיבוק.

"כל כך דאגתי כששמעתי שפוצצתם את המחסן של ג'ורג' ופרד! מה עבר לכם בראש?!"

"טוב, אנחנו בערך פוצצנו, אבל מסתבר שאלה זיקוקים שכל נזק שהם עושים זה מתקן את עצמו. וסתם אם לא ידעת, התאומים תכננו את זה."

"ברור ברור, ידעתי."

כן, היא לא ידעה.

הרכבת הגיעה, והיא נפרדה מהוריה.

"תשמרי על עצמך הרמיוני. ובבקשה אל תיכנסי לצרות כמו פעם אוקי?"

"אוקי אמא. אל תשכחי שוולדמורט מת כבר, אוקי?"

היא צחקה לאימה והתקדמה לרכבת.

"תגידו יש בכלל תא פנוי ברכבת הזאת?"

"תירגע רונלד. לידיעתך, לא כל הוגוורטס חזרו לשנת ההשלמה."

"אני יודע הרמיוני, אבל אנחנו לא יכולים לבלות את הנסיעה הזאת באמצע הקרון נכון?"

"מה עם התא הזה?"

הארי הצביע לעבר תא מאחוריו.

"לא יודעת הארי, נראה לי שאנשים מדברים שם."

"ג'יני, אני בטוח שהאנשים האלה יודעים לחלוק."

הארי פתח את התא, וראה בו כמה דמויות שלא כל כך היה מעוניין להיות בחברתם כרגע.

"מאלפוי? זאביני?"

"התכוונתי לשאול אותו דבר פוטר. אני רואה שהבאת גם את וויזלי, וויזלי הקטנה, וגריינג'ר."

דראקו התעכב במבטו על הרמיוני, משתדל להיראות מתעב.

"הארי, אני בטוחה שיש עוד תאים פנויים בהמשך."

"לא הרמיוני. המלחמה עברה, אני בטוחה ששני אלה יסכימו להתחלק איתנו בתא כדי שלא נעביר את הנסיעה על הרגליים, נכון?"

הוא הפנה את מבטו אל שני הגברים היושבים.

"ברור פוטר. אתם מוזמנים להיכנס."

דראקו הסתכל עליו במבט של 'מה אתה לעזאזל עושה בלייז?', 'אני מנסה להתיידד איתם ולהשאיר את העבר מאחור.'.

דראקו רק הביט עליו בייאוש וסובב את הראש לחלון.

הארי התיישב ליד בלייז, לידו ג'יני, ולידה רון, האח הדאגן.

"אחמ.. הרמיוני, יש מקום ליד דראקו."

"תודה זאביני."

הרמיוני התיישבה בחוסר רצון ליד דראקו, והכוונה בליד היא בקצה השני של המושב הארוך של התא.

הוא רק הביט בה, מגחך לעצמו, ומעביר את מבטו לבלייז.

בלי ששם לב, ג'יני הביטה עליו מבט כועס, ודראקו מחק את החיוך מפניו.

הנסיעה הייתה שקטה, אז בלייז ניסה לשבור את הקרח.

"אחמ... אז איך עבר עליכם החופש?"

שקט.

"ג'יני?"

"נהדר."

"וויזלי?"

"כיף."

"פוטר?"

"סביר."

"דראקו?"

"משעמם ביותר, מוזר, ומיותר."

המשפט של אבא שלו היה בקיץ. עניין כואב לדבר עליו עם בלייז וחבורת הזהב.

"אחמ.. הרמיוני?"

"מעניין."

"מה מעניין?"

"קראתי שני רומנים חדשים שיצאו, אז יצא לי להתחיל בעצמי ספר בהשראה."

גיחוך מצד הבנים.

ג'יני העבירה מבט כועס אל כולם והם השתתקו, מנסים לרסן את הצחקוקים.

הרמיוני רק הביטה במבט מבויש.

ג'יני הפנתה את מבטה להרמיוני.

"איזו השראה? לא סיפרת לי כלום על זה."

"זה מבוסס על מה שעברנו מאז השנה הראשונה עד היום בערך, פלוס סגנון של רומן, יש שם זוג, אבל עוד לא קבעתי אם הם חברים מאוד טובים או אויבים, כי אויבים זה יותר מאתגר.

חוץ מזה... אני בקושי סיימתי חצי ממנו, יש לי עוד הרבה עבודה השנה..."

"מרשים גריינג'ר."

הרמיוני הפנתה את מבטה לדראקו בעודה מחייכת ומסמיקה. מסמיקה. ומחייכת.

זה מצא חן בעיני דראקו. החיוך שלה היה יפה, ומלא ברגש. חיוך אמיתי. זה גרם לו גם לחייך.

וזאת פעם ראשונה שהרמיוני ראתה אותו מחייך, חיוך אמיתי.

אחרי שהם הבינו איך הם נראים דראקו הפנה את מבטו החוצה והרמיוני הפנתה את מבטה לג'יני, ששמה לב למה שקרה, בדיוק כמו כל הנוכחים בתא.

עצירה.

"הגענו." אמר הארי.

"הרמיוני, את יודעת, אני ראיתי איך חייכת אל מאלפוי ברכבת. רק אל תתאהבי לי בו טוב?"

"תירגעי ג'יני. הוא החמיא לי, סוג של. וחוץ מזה המלחמה נגמרה, אבל זה לא אומר שעכשיו אחלום עליו בלילה." והוסיפה צחקוק קטן.

זאת השיחה האחרונה שהייתה לה לפני שיצאה מהרכבת.

הפרק הקודם		הפרק הבא