כשרון גילה את הטלפון

רק כדי לדעת:

בפרק זה אולי זה לא מוזכר אבל בפרקים אחרים מתוארים מקרי נשיקות, טיפה מין ואלימות.

לכן, למי שלא מעוניין לקרוא סיפור שדברים כאלה מתוארים בו מוזמן לצאת ולא לקרוא.

אני מקווה שתאהבו את הסיפור, השקעתי בו הרבה זמן ומאמץ.

קריאה מהנה!

"תודה לאל!" אמר רון באנחה, "אחרי שבועיים של סיוט, טיפני חוזרת לניו יורק והילדים חוזרים להוגוורטס לשנה שנייה. הרבה זמן לא היינו כל כך הרבה זמן לבד," אמר רון בקול טיפה יותר חושני. 
"אני שמחה שאתה שמח," אמרה הרמיוני, "אבל להזכירך, אני חוזרת לעבודה. כלומר, במשך עשרת הימים הקרובים אני חוזרת מהעבודה ב-00:00 בבוקר." 
"נו, אז תוותרי על יום אחד. סטפן יבין," אמר רון בקול מיואש.
"מה?! אני רוצה להבין, הסיפורים של יום שלישי בבוקר בעבודה לא מרמזים לך על משהו?" אמרה הרמיוני בקול עצבני בעודה מכניסה בגדים לתוך מזוודה ורודה וגדולה.
"שיואו איתך! היה לך את האומץ להשמיד את גביע הפלפאף, אבל לאזור אומץ כדי להתמודד מול הבוס הרשע שלך, סטפן, את לא יכולה?!" אמר רון.
"יואו!" אמרה הרמיוני בעודה אורזת את הבגדים ורצה לעבר התיק שלה. 
"מה קרה? נזכרת שיש לך בעל?" אמר רון.
"נזכרתי שצריך לקנות לטיפני מזכרת מכאן. אתה יכול ללכת לקמדן טאון ולקנות לה מזכרת, מאמי?" אמרה הרמיוני בקול טיפה מתחנף.
"אוו מאמי. רק בשביל זה כדי לצאת לקמדן טאון. אבל מה כבר אפשר לקנות לבד הדודה המפונקת שלך?" אמר רון בניסיון להתחמק מהמטלה שהוטלה עליו.
"כוס תה, קופסת תה, בדולח... מה שתרצה!" אמרה הרמיוני בעודה מוציאה מהארנק שלה שטר של 50 לירות שטרלינג. 
"נו טוב..." אמר רון בעודו קם מהמיטה, לוקח את השטר מידיה של הרמיוני ונותן לה נשיקה על הפה.
בעודו רון הולך ברחובותיו העמוסים באנשים, במכוניות ובחנויות של קמדן טאון הוא הרגיש שמישהו מסתכל עליו. מין תחושה מוזרה, אי נוחות כזאת.
"אבל הוא כנראה מרגיש זאת בגלל כול האנשים שמסתכלים על כל האנשים האחרים ועל החנויות והבגדים" חשב רון. אחרי כמה צעדים, רון פנה ימינה ונכנס לחנות מזכרות די גדולה (יחסית לשאר החנויות שם).
על המדפים היו כריות, חולצות, כוסות, מחזיקי מפתחות, גלויות, בדולחים ועוד ועוד...
רון הסתכל טיפה ולקח בדולח גדול מאוד שבתוכו היה פסל קטן של הביג בן מכוסה בשלג (רון זכר כמה טיפני אהבה לדבר על חופשות השלג שהיא עברה). כשרון הגיע לדלפק הוא לא האמין למראה עיניו!
הוא ראה שרביט! כן, שרביט! ליד מכשיר משונה. רון נזכר שפעם אחד מחבריו הסביר לו על זה. "זה נקרא טלפון!" אמר רון בשמחה מכך שהוא נזכר איך קוראים למכשיר הזה.
רון לקח את המכשיר, ליטף אותו, הצמיד אותו לאוזן שלו ואפילו טיפה ליקק אותו. "מעניין מה הטעם שלו," חשב רון.

"איזה מין טיפוס שם את השרביט שלו בחוץ בכזאת חופשיות בצורה כזאת שכל ילד בן 3 יכול לקחת אותו?" חשב רון. רון לא חשב פעמיים ולקח את השרביט מהדלפק.
טוב, לפחות ניסה. רון חשב שהוא עושה מעשה טוב, הוא שומר על סודיות עולם הקוסמים! אך למרבה הפתעתו, השרביט לא זז מהשולחן. הוא כאילו דבוק אליו, כאילו הוא לא רוצה להשתחרר ממנו.
רון ניסה למשוך אותו בכל הכוח עד שבסוף הוא הצליח להרים אותו מהדלפק. אבל ברגע שהשרביט נותק מהשולחן, יצא ממנו הבזק כחול. ההבזק הכאיב לעיניו של רון לכן הוא עצם את עיניו.
כשרון פקח את עיניו הוא הבין שהוא כבר לא בחנות, שהוא לא בקמדן טאון ושהוא כבר לא בעולם המוגלגים. כשרון פקח את עיניו הוא גילה, למרבה הפתעתו, שהוא באמצע אגם. עמוק עמוק בתוך המים.
והדבר הכי מוזר, שרון הצליח לנשום במים! 

סוף הפרק הראשון

		הפרק הבא