כשפרד מגיע לעולם האמת

פרד עומד מול השופטים.

הם מעריכים את חייו.

בזמן שהם עושים זאת, הוא רואה את כל חייו חולפים מול פניו במהירות:

הוא תינוק קטן: אוכל ישן וצוחק.

הוא וג'ורג' 2 תינוקות קטנים של אמא... ליבו נכמר... ג'ורג'...

הוא גודל... כבר בגיל שנתיים קונדסון קטן! (או לא קטן?...)

הוא וג'ורג' גודלים - החברים הכי טובים ושותפים לפתילולים.

השנה הראשונה בהוגווטס.

הסתבכויות - עונשים - פעלולים.

ואפילו -

פה פרד מתחרט עד עמקי נשמתו -

פגיעה באנשים -

פיזית ורגשית.

עוד שנה בהוגווטס - 

מסדר עוף החול -

מלחמות -

והמוות.

"טוב," אומר אחד השופטים. "יש פשעים רבים בחייך."

פרד שותק.

"למרות זאת, מתת בכוונה טובה," אומר האחר.

לפי הערכת החיים שלך, מעשיך הטובים והרעים שווים; אספודל."

ליבו של פרד מאיץ.

'לא,' הוא חושב, 'לא אספודל... זה לא מגיע לי...'

"אבל, אומר שופט אחר, "לפי נסיבות מותך - אליסיום."

פרד יותר קיווה לאיי המבורכים, אבל אליסיום זה מצויין.

פרד פתאום הרגיש בן אדם אחר: לא תעלולן, רציני, גיבור, חזק, אחראי.... הוא לא הצטער כלל על השינוי שחל בו. אבל ג'ורג'... הוא לא יכל לשאת את המחשבה שלא יראה את אחיו יותר. אחיו האהוב... ואת כל משפחתו: רון, האח הקטן שאהבו לצחוק עליו, למרות שאהבו אותו... ג'יני - היפה והגיבורה... צ'ארלי, ביל - האחים הגדולים התומכים... ואפילו... פרסי. אפילו פרסי. וכמובן, ההורים. כמה צער גרם להם! למה, לפני שמת, לא הספיק להגיד את כל הדברים האלו לכולם?!

וכל החברים... הארי פוטר, שהיה כמו אח; אנג'לינה ג'ונסון, אהבתו; לי ג'ורדן, החבר הטוב, השותף לתעלולים, וכן, לסודות וכן לכולם.

פרד כל-כך היה רוצה לחזור לכמה דקות - רק לכמה דקות - להגיד לכולם מה הוא באמת חושב עליהם, שלא ימות וישאר אצל אנשים רושם שגוי לגביו.

בעודו שקוע במחשבות, השופטים הובילו אותו לאליסיום.

המקום היה עליז, מלא בכל סוגי הבני-אדם:

בני תמותה רגילים (מוגלגים), קוסמים שונים (לא כמוהו), ערפדים, יצורים מוזרים, ענקים, וגם אלים-למחצה. חצויים. פרד שמע עליהם רבות ורצה לפגוש אותם; הוא ידע שהם חצי אלים יווניים וחצי אנשים. ליבו נכמר כאשר ראה שכמעט כל החצויים המתים הם ילדים או נערים. היו שם גם ציידות, פרד העריץ אותן. בטח אחרי שמתו, כבר אינן צריכות לסרב לאהבת גברים.

נשימתו נעתקה כאשר קבוצה קטנה של ציידות התקרבה אליו: בראשן, נערה בת 14 בערך, שערה כהה קלוע ואפה סולד מעט. היא בת אלפיים ומשהו, הוא ידע. הוא הכיר אותה. העריץ אותה.

"שלום, נער. הינך חדש פה? אל דאגה. הינך בוודאי מתגעגע לתענוגות לעולם הגשמי. אך פה יותר ענוג וטוב. אני הייתי מציידות ארטמים. שמי זואי צל-ליל."

השמך יבוא

מקווה שאהבתם.

השקעתי מלא.

		הפרק הבא