שיער ג'ינג'י בוהק

"קדימה קייטי, תקומי." קראה לילי בייאוש ונענעה את חברתה הטובה שישנה בשלווה, כאילו לא היה זה היום הראשון של שנת הלימודים השביעית שלהן. ג'נט, החברה השלישית לחדר והיא, לילי, ניסו לגמול את קייטי ממנהגי השינה שלה כבר 6 שנים, אבל אין ספק שמאמציהן לא נחלו כל הצלחה. 

ג'נט, שכבר התעצבנה על קייטי, זרקה עליה כרית בחוזקה, אבל קייטי המשיכה לישון.

"טוב נו, נעזוב אותה." קראה לילי והניפה על כתפה את תיק הספרים שלה. "יש שיעור שיקויים, ולא מתחשק לי לאחר כבר בשיעור הראשון."

הן יצאו בסערה מחדר המועדון ורצו במהירות עד שהגיעו למסדרון הטחוב שבו התקיימו שיעורי השיקויים. הן פרצו לחדר מתנשמות, ולמזלן הפרופסור רובין לא הבחין באיחורן. הוא היה פרופסור נמוך, שמנמן, ובעל מזג -(רוב הזמן)- טוב. 

"טוב, תלמידים.....!" הוא צעק, מנסה להתגבר על הרעש של כל הקדרות והמבחנות. "ברוכים הבאים, תלמידי גריפינדור וסלית'רין לשיעורי השיקויים של השנה השביעית והאחרונה שלכם.......! אני ממליץ לכולם להתרכז ולעבוד קשה השנה, לקראת בחינות הכשיפומטרי.... היום נעבוד על שיקויי אהבה...! כן, תלמידות! ואנא אל תנסו בשיעור זה להחדיר את זה לבנים! זהו שיקויי מושך, אין ספק, אך אם שוגים בהכנתו, הוא מסוכן מאוד! אנא פתחו את ספרכם בעמוד 23, שם תמצאו הוראות. יש לכם... שעה וחצי לרקיחתו. התחילו לעבוד!"

לילי וג'נט חיפשו מקום להתיישב ומצאו שולחן חצי ריק בקצה הכיתה. ליד השולחן ישבו סקורפיו וטרנס. "טוב, בואי נשב שם." קראה ג'נט, נרגשת לשבת ליד הבחור החתיך ביותר בשכבה. לילי נאנחה. לא היה לה ספק שסקורפיו ינסה לדבר איתה, אבל לא היו לה הרבה ברירות, וחוץ מזה, היא תהתה לעצמה- למה היא לא רוצה אותו בתור חבר, כשהוא כל כך רוצה אותה? היא לא ידעה את התשובה.

הן התיישבו וג'נט הלכה להביא לה וללילי חומרים. לילי לא הסתכלה בסלית'רינים ורק הביטה בספר בעקשנות. היא הדליקה את האש מתחת לקדרה. למה הפרופסור רובין היה חייב לבחור בשיקוי האהבה? סקורפוי בטח ינסה לעשות משהו נבזי.

היא הרימה את ראשה והחלה לרקוח את השיקוי, כשסקורפיו מאלפיו נגע בה.

"כן?" אמרה לילי והביטה בו באדישות. "מה אתה רוצה מאלפוי?"

"את יודעת," הוא אמר וחייך אל טרנס, "הייתי מציע לך להיזהר עם המיץ דלעת שלך היום בארוחת הצהריים, יש מצב שאני אנסה להחליק לשם איזה שיקוי קטנטן שאני מאוד משתדל להכין עכשיו, אם את מבינה אותי."

לילי הביטה בו. הוא לא הוריד ממנה את העיניים הכחולות האלה שלו, המחשמלות. היא הסיטה ממנו את מבטה. "טוב, תודה מאלפוי על ההזהרה. אני ממש אזהר עם המיץ דלעת."

סקורפיו גיחך וניגש להכנה, גם לילי, והיא ראתה שג'נט לא חוזרת. מה קורה? היא קמה והסתכלה לעבר ארון החומרים. ג'נט לא הייתה שם. היא לקחה בעצמה את החומרים, רוטנת על ג'נט שנעלמה. היא הכינה את השיקוי ולא הסתכלה על טרנס וסקורפיו. באיזשהו שלב היא ראתה שטרנס קם והלך. אוף, עכשיו היא איתו לבד. היא ידעה שהוא ינסה להציע לה חברות, כמו שקרה בששת השנים האחרונות, ברגעים המועטים שהם היו לבד. והיא לא טעתה.

סקורפיו החליק לכיסא שלידה. "מה קורה, לילי?"

"בסדר." היא ענתה בסתמיות והתעמקה בהוראות ההכנה, מנסה להתעלם ממנו.

"נראה לי שאת יודעת מה אני הולך לשאול אותך."

"אין לי מושג." היא ענתה. אולי בכל זאת היא קצת נהנתה מהעניין.

"את מוכנה לצאת איתי לדייטים?"

היא הסתכלה עליו. הוא חייך חיוך קטן ומתנשא. באיזשהוא מקום בלב שלה היא כן רצתה לצאת עם סקורפיו מאלפוי, הבחור החתיך בשכבה, אבל מה אבא ואמא יגידו? היא הייתה בטוחה שדוד רון יכעס עליה.

באותו רגע, למזלה, הופיעה קייטי, סתורת שיער ועיניה טרוטות. "היי לילי." קראה, מטושטשת. "הרגע קמתי את יודעת, ג'נט העירה אותי." היא פיהקה. "אה, היי סקורפיו מאלפוי." למרות עייפותה היא שלחה אליו מבט הערצה והוציא מתיקה את ספרה. לילי הודתה לאל שקייטי הגיעה באותו רגע. סקורפיו מאלפוי הביט בקייטי בתיעוב.

בסוף השיעור, פרופסור רובין הכריז שהשיקוי של מאלפוי יצא מושלם, והוא רשאי לשמור את השיקוי לעצמו. עכשיו לילי הייתה בטוחה שהוא יחדיר את השיקוי הזה למיץ הדלעת, או לכל מקום אחר. איך היא יכולה להיות בטוחה?

בסוף השיעור, כשהכיתה כמעט התרוקנה, היא קראה לסקורפיו. הוא נעצר והביט בה.

"אתה לא באמת תחדיר את השיקוי אהבה הזה למיץ שלי, נכון?"

"לא, אם אני אקבל ממך תשובה לשאלה ששאלתי אותך." היא ראתה ניצוץ קטן בעיניו.

"טוב, אז... יודע מה? בסדר, אני מסכימה."

הפרק הקודם		הפרק הבא