Black Birds

פרק 1

בלטריקס

המעטפה הייתה צחורה כשלג וסמל בית בלק הוטבע עליה. בלטריקס בלק חטפה אותה במיומנות מבין טפריה של הלילית השחורה של אמה, תוהה מדוע זו שולחת לה מכתב יום לפני תום הלימודים. קסיופיאה בלק לא נודעה בקוצר רוחה. בל בחנה את השורות שנכתבו בדיו יקרה על פני הנייר הכסוף, וחייכה לעצמה. נהדר. היא השליכה את ההודעה אל אחותה הקטנה, שישבה לצידה מול השולחן ואכלה בדייקנות הרגועה האופיינית לה, שבל כבר התייאשה מלהשיג. נרקיסה תפסה את פיסת הנייר בשלווה, מזכה אותה במבט נוזף. היא בחנה אותה לרגע ארוך ואז קיפלה אותה והניחה אותה ליד הצלחת. "נהדר." היא אמרה כקוראת את מחשבותיה. "התגעגעתי לחוף סלאזאר.".

בל העיפה בה מבט מהורהר. "מעניין למה הם שינו את התכניות. מאז ומעולם נהגנו לבלות רק חודש אחד בטירת האמרלד."

נרקיסה משכה בכתפיה. "אם אמא חושבת שכך הכי טוב, היא צודקת. את יכולה בבקשה להודיע את זה לאחרים? אני צריכה להתכונן לבחינה בלחשים עתיקים."

בל נאנחה ולקחה את פיסת הנייר. בכל יום אחר הייתה מתעקשת שנרקיסה תטפל בזה, אבל אלו היו בחינות הבגרות שלה, ובכל הנוגע ללחשים עתיקים, אי אפשר היה להתווכח עם אחותה. לא עודדה אותה גם המילים שקראה נרקיסה אחריה. "וכדאי שתאספי את השיער שלך. את יודעת מה אמא חושבת על שיער פזור." בל לא הסתובבה וטלטלה את שיערה השחור בהתרסה. לפעמים היא שנאה את נרקיסה על שהייתה כה שלווה וצייתנית, ותמיד הקשיבה לאמן. תהיי יפה ותשתקי, היא אמרה.

כעת, לפחות, הייתה לה הזדמנות להביע דעה. היא עקפה את השולחנות של האפלפאף ורייבנקלו – היא תדבר עם אנדרומדה אחר כך – ונגשה אל שולחן גריפינדור, שם ישב בן דודה הסורר. מבטים חשדניים הועפו לעברה מכיוון להקת הטיפשים עטויי האדום. בלטריקס זקפה את ראשה בגאווה, מתעלמת מהם, וחייכה בהתנשאות, בולעת את כעסה. היא הייתה בת למשפחה עתיקת יומין, נעלה בהרבה מהשוטים הללו, ולא היה יאה שתכבד אותם ולו במבט, גם אם שקיעתם של טהורי הדם העניקה להם את האפשרות להביט בה כך. לפני שלוש מאות שנה, היא חשבה, היו מכים אתכם על חוסר כבוד כזה כלפי גבירה טהורת דם. התמזל מזלכם על שנולדתם בתקופה החשוכה הזו.

בן דודה עצמו, בצורה אופיינית, לא טרח להסתובב אליה עד שהגיעה. רק כשכיחכחה בגרונה הוא פנה לעברה במבט חמוץ. "מה את רוצה, בלטריקס?"

כל כך ברברי, הרהרה בל. אפילו אוגסטוס יאקסלי מהפאלפאף, בושת המשפחה, לא הי מתבטא כך. אבל סיריוס מעולם לא ידע להעריך את הכבוד שנפל בחלקו ואת מעמדו, כך שכל מה שעשתה היה לגלגל את עיניה ולהתרחק צעד אחד מחבריו העלובים.

"אני כאן כדי להעביר לך הודעה מאמי." ענתה בנחישות – אילו רק ידעה לסגל לעצמה את הנימה הקרירה והמנומסת שנרקיסה אהבה כל כך! "היא מעוניינת להודיע לך כי בכוונתנו לצאת אל טירת האמרלד שבחוף סלאזאר מיד בתום הלימודים, ולפיכך עליך להתארגן בהתאם."

סיריוס נראה מלא חלחלה. "כבר מחר?! אין סיכוי! יש לי הרבה תוכניות לחופש!"

בל משכה בכתפיה. "זו איננה בקשה. אתה יורש המשפחה, לכן עליך להיות שם. זוהי זכות, לא חובה. רק הנעלים והטהורים ביותר זוכים לכך."

פרצופו המלגלג בתגובה להערה הזו הרתיח אותה. עד לאן הגענו, היא תהתה, אם אפילו חלק מאיתנו אינם יודעים עוד לכבד את הדם העתיק?

בנקודה זו התערב פוטר האידיוט בשיחה. "תודה על ההודעה, בלק. עכשיו עופי מפה. אין מקום לאוכלי מוות כמוך בשטח גריפינדור"

אפילו סיריוס הזדעזע מההערה הנועזת, מכיר את בת דודתו היטב. חוסר הכבוד עורר בבל רצון לשלוף את השרביט שלה וללמד את פוטר מה "אוכלי מוות כמוה" יודעים לעשות. למרות זאת, מוטב שלא תסתבך בצרות ביום האחרון ללימודים. היא נזכרה בדבריה של אנדרומדה. מילים יכולות להפחיד לא פחות ממעשים. אנה הייתה פיוטית להחריד לעיתים, אבל היא צדקה לפעמים. היא שלחה אל פוטר חיוך ערמומי ואמרה "אוכלת מוות, הא? יש לזה צליל מעניין. אלו שהמוות נח בידם, כה פשוט ונגיש עד שיוכלו לאכול אותו. בהחלט רעיון מעניין."

ובמילים אלה סבה במקומה ופנתה לעבר שולחן סלית'רין, מתענגת על התחושה של ארבעה מבטים נדהמים ננעצים בגבה. גם במקומות עלובים כמו זה, משפחת בלק עדיין הייתה חזקה. ובלטריקס בלק יותר מכל.

***

כמה שעות אחר כך ישבה בל על כיסא מגולף בפינת חדר המועדון של סלית'רין, נהנית מקרירות המרתפים שהייתה שונה כל כך מהחום המעיק שבחוץ. האור הירקרק שבקע מהתקרה האיר את דפי הספר שלה באור מסתורי, שבהחלט התאים לתוכנו. היא וכמה מידידיה הגניבו אותו לפני כמה שבועות ממדור המוגבלים, נואשים לקבל מעט הכשרה אמיתית באומניות האופל. למרבה הצער, הוא לא היה מוצלח כפי שקיוו. הלחשים בו היו קלים, עלובים וחסרי השפעה, ובל הכירה את כולם עד האחרון שבהם. היא הייתה משליכה אותו אל האגם אלמלא התעקשו שותפיה המרגיזים שהם זקוקים לו. "בסדר, אז את גאונה! לא כולנו יכולים להיות מוכשרים כמוך, בל! תסתכלי על הלחש הזה!" קראה ונסה אייברי בכעס. בל הזדעזעה לגלות כמה בורים אפילו טהורי הדם במנהגיהם העתיקים. הייתה זו אשמתו של הפחדן אוהב המוגלגים שמשל בהוגוורטס והשפיל אותה. פחדו מעוצמתם של הורי הדם היה עז כל כך שמנע מהם את ההשכלה הראויה להם. בל שנאה אנשים אנוכיים וצבועים כמותו. בעבר, בתקופתו של פיניאס ניגלוס, הייתה הוגוורטס בית ספר ראוי. קשה היה להאמין כיצד הידרדרה כעת.

שיחה של כמה תלמידי שנה חמישית משמאלה משכה את תשומת ליבה.

" – אחי סיפר לי. אתם-יודעים-מי הבטיח להחזיר לטהורי הדם את תהילתם הישנה, להשיב את הסדר על כנו.."

בל פנתה אליו באחת, מסיטה קווצת שיער כהה מפניה. "איך אח שלך יודע את זה?"

חבורת תלמידי השנה החמישי נראתה נדהמת מפנייתה של הנערה המבוגרת מהם, הגבירה המתבודדת לבית בלק. עם זאת, כעבור רגע גברה גאוותו של רבסטאן לסטריינג' באחיו.

"הוא יודע את זה," הכריז, "כי הוא עומד להתגייס לצבאו של אתם-יודעים-מי, לעזור לו להגשים את מטרתו."

אני בטוחה שהוא ממש ישמח לשמוע שאחיו מקשקש על זה בחדר המועדון של סלית'רין. הרהרה בל בשעשוע. היא לא הכירה היטב את לסטריינג', שהיה מבוגר ממנה בכמה שנים, אבל לא זכרה אותו כסבלן במיוחד.

"מענייו איך אתם-יודעים-מי יעשה את זה." תהה אחד המטומטמים שבהם. "כלומר, הוא בטח יצפה לתמיכתם של טהורי הדם, עכשיו משחשף את מטרותיו."

"למה אתם בכלל קוראים לו אתם-יודעים-מי?" ליגלגה בל בהיסח הדעת. "עם רעיונות כגון אלו, נראה שהוא ראוי לתואר שהעניק לעצמו – אדון האופל." למרות זאת, היא כבר איבדה עניין בשיחה. מחשבותיה רצו קדימה. עד כה ראתה באדון האופל סתם עוד מורד משעשע כנגד הממשל הרודני. מעניין, כן, אבל חסר חשיבות ולא קשור אליה. אבל אדם הטוען כי בכוונתו להחזיר את הקוסמים האמיתיים למעמדם? זה היה... מדהים.

ולא היה לה ספק איפה הוא יתחיל. היה רק מקום אחד בו נותרו המנהגים הישנים על כנם. המקום היחיד שעודנו שייך רק לראויים בלבד.

הנה אני באה, חוף סלאזאר. הרהרה. נראה לי שזה הולך להיות קיץ מעניין.

הפרק הקודם		הפרק הבא