As long as you need me

היי אהובים!

אוקיי, בגלל שהייתם נדיבים מידי בתגובות, הנה עוד פרק ! 

! מקווה שתהנו! :)

___

*נקודת מבט דראקו*

אני מניח שפגעתי בה.

כן, אם לא, אז למה היא רצה במהרה מהספרייה, כשזה המקום האהוב עליה?

מדאם פינס הביטה בי בעיניים מלוכסנות, אבל לא עסקתי בזה יותר מידי.

הפנתי את מבטי אל המקום בו ישבה, ושמתי לב שהפילה את אחד מספריה, או ששכחה לקחת אותו.

הכריכה הייתה קשה, אז חשבתי שזה היה ספר לימודי, נראה שהיה ספר של שיקויים, השיעור שבו היא נמצאת איתי.

אני לא יודע למה אני חושב עליה יותר מידי, היא סתם בוצדמית מטונפת.

בהתחשב בעובדה שנשאר זמן מספיק דיו כדי להיות בספרייה, ויש לי זמן בעצמי, אני מתיישב במקומה, על הכיסא ומריח את ריחה.

תמיד יש לה ריח של ווניל, משום מה.

אני מושך בכתפיי ולוקח את הספר העבה בידי.

אני פותח אותו, ומגלה כי אכן היה ספר השיקויים.

הדפדוף בדפים בכתב ידה הנקי והמסודר של הרמיוני לוקח זמן, עד שאני מגיע למקום בו עצרנו בשיעור האחרון, הכנת שיקוי מסמם.

אני קורא את כתב ידה המסביר מה הם המצרכים לשיקוי, ואיך ניתן להכינו בצורה טובה יותר, כנגד וליד שאר הכיתוב המודפס.

עיני מתגלגלות על הדפים, עד שהן נעצרות על משפט אחד בתחתית העמוד, בכתב מרושל, כאילו שלא היה לה מספיק זמן לרשום אותו.

אני שונאת את דראקו מאלפוי.

זה מה שרשמה, שם בתחתית עמוד 395.

אני לא יכול לומר שאני מופתע, כי אני כן יודע שהיא שונאת אותי, אבל אני מאוכזב משום מה.

לא בטוח למה ציפיתי.

נשארה חצי שעה עד שעת כיבוי, והחלטתי ללכת לינשופיה ולשלוח להרמיוני מכתב, ביחד עם הספר שאותו שכחה, כך אני מניח.

אני אומר להתראות בנימוס למדאם פינס,  שמהנהנת בראשה, ויוצא מהספרייה בשקט.

אני הולך כמה דקות בחושך עד לינשופיה הרחוקה למדיי.

הרמיוני מעצבנת. זה מה שאני צריך להחדיר לראשי.

היא בוצדמית מסריחה ומטונפת, כמו כל שאר הבוצדמים.

כך הוריי חינכו אותי כל חיי, להתרחק מבוצדמים, ומבוגדי דם.. ובכן, כמו הוויזלים העניים.

אבל, בלי שאני שם לב לכך, אני חושב על ריחה של הרמיוני, ועוצם את עיני, עד שאני מגיע למגדל הינשופיה.

אסור לי לחשוב עליה בדרך כזו, היא מגעילה!

ובכן, זה מה שאני חושב, אבל אני לוקח פתק, קסת דיו ונוצה, ומתחיל לשרבט עד שנוצר מכתב של כתב ידי על גיליון קלף.

אני חותם בתחתית העמוד, ושולח את אחד הינשופים להרמיוני יחד עם המכתב והספר השכוח, ומקווה לטוב.

אני מהנהן לינשוף, שאינני יודע מה שמו, והוא יוצא לדרכו בחשכה, בדיוק כמוני.

בדרכי לטירה, אני שומע קול מוכר שקורא לעברי.

"מאלפוי!"

ובכן, מי זה היה יכול להיות אם לא פוטר.

"פוטר," אני אומר כשהוא מתקדם לעברי.

הארי גדל, בדיוק כמוני. זיפים קצרצרים, שבקושי ניתן לראותם, החלו לצמוח על פניו החלקות, והוא גבה בעוד כמה סנטימטרים, למרות שעדיין היה נמוך ממני.

"איך זכיתי בכבוד לדבר איתך, פוטר?" אני שואל, משתחצן בפניו.

הוא מרים את גבותיו ושואל, "לאן אתה הולך בשעה כזו מאוחרת?"

"למה שלא אשאל אותך את אותה השאלה?" אני מתחכם, ומשלב זרועות.

"ובכן, אצלי זה פשוט. אני הולך להאגריד. הרמיוני ורון כבר מחכים לי." הארי אמר בפשטות.

כמעט חייכתי כשהזכיר את שמה של הרמיוני, אבל חזרתי ואמרתי לעצמי שהיא רק בוצדמית מכוערת.

"ובכן, אני הייתי בינשופיה, ואם תסלח, אחזור לחדרי בבית סלית'רין." אמרתי, מפנה את דרכי, אבל פוטר עוצר בעדי ומביט בעיניי.

יש לנו את אותם העיניים, לא שמתי לב לכך ממש.

עיניים כחולות. ההבדל בנינו הוא ששלו משדרות חום, ושלי קור.

"אני מציע לך לא לפגוע בהרמיוני. שמעתי שאתה מתכנן נקמה." הוא הזהיר.

אני מגחך, ומעיף אותו הצידה, ממשיך בדרכי לטירה, לא עוצר ולא מביט לאחור.

~

*נקודת מבט כללית.*

"האגריד, היה נעים לדבר איתך היום." הרמיוני אמרה בחיוך, ולגמה לגימה אחת אחרונה מהבירצפת החמה שהאגריד הכין לשלושתם.

"ברור, הרמיוני. תמיד פה בשבילכם." הוא אמר, והארי חייך אליו.

שלושתם קמו, ויצאו מהדלת, כשהם שמעו את האגריד קורא מאחור, "ואם מאלפוי שוב עושה בעיות, אתם יודעים אל מי לפנות!" וקורץ קריצה, לפניי שסוגר את הדלת.

רון גיחך, והם המשיכו בדרכם לטירה, הולכים במדשאות.

"אני אוהב את האגריד. הוא בחור טוב." הארי חייך.

הרמיוני הנהנה.

"כן טוב, וגם הוא לא ממש אוהב את מאלפוי." היא גיחכה ושני הבנים צחקו.

הם נכנסו לטירה לאחר כמה דקות, ועלו במדרגות כדי להגיע לחדר המועדון של בית גריפינדור.

"עוצלי גוצלי," הארי אמר באדישות, והאישה השמנה פתחה את הדלת בעייפות.

רוב תלמידי המועדון כבר היו בחדרי השינה, כיוון שהשעה הייתה אחרי שעת הכיבוי, אבל בכל מקרה היו כמה שנשארו עד מאוחר כדי להספיק להכין שיעורי בית.

אוליבר ווד היה אחד מהם.

ווד היה קפטן קבוצת הקווידיץ' של בית גריפינדור, והייתה לו חיבה מיוחדת להארי, שהיה המחפש הכי טוב בזה כמה שנים.

"הארי," ווד קרא כשהארי נכנס דרך דלת המועדון.

"שכחתי לומר לך, היית מעולה באימון היום. אתה מרגיש מוכן למשחק הפותח בשבת?" שאל, מרים גבה.

הארי הנהן, נרגש.

"ללא ספק," חייך.

"זאת הגישה!" ווד קרא בחיוך, טופח להארי על השכם וחוזר לשולחן הלימודים.

"באמת הארי, אתם מוכנים למשחק?" רון שאל, מתעניין.

"כן, ללא ספק. עוד כמה חזרות ויהיה מושלם." הארי חייך, והרמיוני חייכה איתו.

"אוקיי.. לילה טוב בנים." היא אמרה, ונפנפה להם לפניי שעלתה במדרגות לחדרי הבנות, והם לחדרי הבנים.

היא נאנחה כשהתיישבה במיטתה, וכל הבנות כבר היו ישנות, לפחות כך היה נראה.

לפתע, שמה לב לדבר שהיה מונח על הכרית שלה.

היה שם פתק, וספר השיקויים שלה, שכנראה שכחה במקום מסוים.

היא פערה את עיניה ופתחה במהירות את המכתב, והחלה לקרוא.

היי הרמיוני.

זה דראקו.

את שכחת את ספר השיקויים שלך כשהיינו בספרייה, אז מצאתי לנכון להחזיר לך אותו בעזרת ינשוף.

ודבר נוסף.. דפדפתי בעמודי הספר.. וגם אני שונא אותך.

בכבוד, דראקו מאלפוי, סלית'רין.

טהור דם.

לקח להרמיוני כמה שניות לעכל את מה שהיא קראה, והיא החליטה לקרוא את המכתב עוד הפעם, רק כדי לאשר שעיניה לא שיטו בה.

דראקו שונא אותה.

הנה העובדה, שחור על גבי לבן, בכתב ידו, (המרושל, על פי דעתה).

היא דפדפה בספר הלימוד, וראתה את כתב ידה בתחתית העמוד.

אני שונאת את דראקו מאלפוי.

היא נאנחה שראתה מה כתוב ממש מתחת למשפט, בכתב ידו המרושל של דראקו.

אני יודע. ד.

היא התחרטה על שרשמה דבר כל כך גס רוח, אבל בהחלט לא ציפתה שהוא ימצא את הספר ויקרא בו!

אבל לאחר מכן היא הסכימה בדעתה שאכן מגיע לדעת את זה, כי היא באמת שונאת אותו.

כל כך שונאת אותו.

היא לפחות, מקווה.

~~

וווהווו

סיימנו פרק שני!

ממש מקווה שאהבתם!

*דבר שאתם צריכים לדעת - הם בשנה השישית!

אוהבת המוניםםםם

נשיקות :****

הפרק הקודם		הפרק הבא