השינוי

"מה?!" קראה יולי. "תסביר!" היא דרשה. "אה.. בבקשה..."גמגמה. 

ניק צחק שוב, וצחוקו היה קליל. 

"טוב, הייתי סגור כמוך, ושנאו אותי, ועברתי לפה, ופה החלטתי שלא אהיה סגור," אמר בקלילות. "זהו. אז בגלל שהייתי בול כמוך, אז אני מזהה בנאדם סגור אבל מגניב וטוב מבפנים."

יולי חייכה מעט. בטנה געשה. מישהו שהיה כמוה... כמה טוב לשמוע את זה...

"כן, וכמוני, את צריכה גם לצאת מעצמך," אמר ניק וחייך. 

"לא נראה לי," אמרה יולי לפתע בקול מסתייג וחטפשה את העיתון, שוקעת תחתיו. 

"יולי, תקשיבי לי," התחנן ניק. "אני רוצה בטובתך."

"טובתי!!!" חזה של יולי געש. היא זרקה את העיתון, קמה ואמרה בארסיות:

"אתה לא צריך לדאוג לי, מר דואג, כי אני יודעת מה טוב בשבילי!!!! אתה לא. גם אם אולי היית לך התנהגות דומה לשלי פעם! אתה לא אבא של -  "

ופה היא נפלה בריפיון על המושב חזרה והחלה לבכות. 

"יולי - "

ניק הביט בה. 

"אני מצטער. סליחה."

"לא עשית כלום," התייפחה יולי. "זו אני. אני סתם דבילית מטומטת. ואבא שלי - "

כאן קולה נשבר. 

ניק רק הביט בה ברוך. 

ואז, היא חטפה שוב את העיתון, בכיה גווע בבת אחת. 

"יולי, בהתחלה נתת לעצמל לצאת קצת, ואז חזרת להתחפר בעיתון המטומטם הזה, ואז שוב יצאת קצת בבכי. ועכשיו שוב..."

יולי עשתה כאילו היא לא מקשיבה לו מאחורי העיתון, אף שהמילים חתכו בה. 

ואז ניק עשה משהו שיולי לא הייתה חולמת עליו. 

הוא העיף מידה את העיתון, התקרב אליה ונישק אותה נשיקה עמוקה ומתוקה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא