דאדלי פוטר

פרק שני: דאדלי, רון, והרמיוני

הדרסלים ודאדלי היו בקינגס קרוס. "אז בעצם אנחנו צריכים ללכת ישר לתוך המחסום שבין הרציפים ואנחנו מגיעים לתחנת רכבת?" שאל ורנון בפליאה. הוא סידר את משקפיו והביט במחסום בהתרגשות.

הוא פצח בריצה פתאומית לעבר המחסום ומצחו התנגש בקיר הלבנים, בעוד משקפיו העגולים נשמטים לרצפה. הארי פלט אנחה.

"-הכל מלא מוגלגים כמובן-"
דאדלי הסתובב בבת אחת. הדוברת הייתה אישה שמנמנה שדיברה אל ארבעה ילדים, כולם עם שיער ג'ינג'י בוער. כל אחד מהם גלגל לפניו מזוודה כמו מזוודתו של דאדלי, רק שהמזוודות שלהם לא היו מחליפות צבעים כמו זו שפטוניה התעקשה לקנות לדאדלי בסמטת דיאגון.

הג'ינג'ים התקרבו אל המשפחת דרסלי. "מה אמרנו מספר הרציף?"
"תשע ושלושה רבעים!" צייצה ילדה קטנה, גם כן ג'ינג'ית, שהחזיקה את היד של האישה. "אמא, גם אני רוצה ללכת..."
"את עוד לא מספיק גדולה , ג'יני. שקט בבקשה. טוב, פרסי, לך אתה ראשון."
פרסי היה הבוגר שבג'ינג'ים. הוא היה גבוה למדי והרכיב משקפי קרן. פרסי הביט בורנון המסוחרר בזלזול מוחלט.
"אתה מוכן לזוז לי מהדרך אדוני?" שאל פרסי בהתנשאות. ורנון סובב את ראשו למשמע השאלה, וסרק את פרסי מכף רגל ועד ראש. "ק-קוסם!" הוא פלט באושר. "מה?!" צעקה פטוניה, שגם היא הסתובבה מיד, כאילו לחצו לה על כפתור שמסובב אותה. "זה שאני קוסם מונע ממך לפנות לי את הדרך? יש לי עניינים דחופים לסדר בהוגוורטס, אני מדריך."

"כמובן שלא, הוד רוממותך", אמר ורנון, ופינה לפרסי את הדרך בתאטרליות.

"הוד רוממותך? נו באמת" אמר פרסי בעוד הוא מתקדם לעבר המחסום. דאדלי הביט בהשתאות בנער המתקדם לעבר המחסום, ואז, כשהיה בטוח שהוא פשוט יתנגש בקיר, הקיר בלע אותו ולא השאיר ממנו זכר.
אחריו עברו זוג תאומים ג'ינג'יים, אחד אחרי השני, ואז הקטן שבג'ינג'ים, והאישה יחד עם הילדה הקטנה.
"בואו" האיץ דאדלי בדרסלים, שפיותהם היו עדיין פעורים מהמחזה שראו. "אני נשאר פה" הכריז הארי מיד, והפנה את גבו. דאדלי כבר הבין שהדרסלים לא מוסגלים ללכת בכוחות עצמם אז משך אותם יחד איתו. הדרסלים, שסוף- סוף התעוררו, הגיבו מיד, והתקדמו יחד איתו לעבר המחסום. דאדלי היה בטוח שהוא לא יצליח לעבור, אבל התפלא לגלות שקיר הלבנים המוצק עבר דרכו כמו כלום. "דוד ורנון! דודה פטוניה! הצלחנו!" אמר דאדלי בשמחה. אבל כשפנה להסתכל על דודיו הנאמנים הוא לא ראה אותם. ואז עלתה בראשו המחשבה המשעשעת שהדרסלים פשוט נתקעו בקיר ונשארו שם. טוב, לא נורא. הוא היה מסוגל להגיע לתחנה בכוחות עצמו. דאדלי פילס את דרכו בין התלמידים הנרגשים והוריהם. לבסוף מצא שוב את המשפחה הג'ינג'ית. "הי, רגע אחד" פנה אליו אחד התאומים הג'ינג'יים, "מה יש לך על המצח?"
"אה, זה צלקת", הסביר דאדלי,"קיבלתי אותה מקוסם אפל כשהייתי קטן".
התאום הביט בו בפליאה, "זה אתה? דאדלי פוטר המפורסם? ההוא שקיבל צלקת בצורת ברק?"

"אממ... כן" אמר דאדלי בביישנות. שאר הוויזלים גם הביטו בו בהתפעלות, אבל לא הוציאו הגה מהפה. דאדלי התקדם לעבר הרכבת, שזרם של תלמידים נכנס אליה. הוא נזכר לרגע בילד החיוור והבלונדיני, שהעליב את דאדלי שהוא שמן. כשהצליח לבסוף להיכנס לרכבת ראה דאדלי שכל המקומות תפוסים. כשהגיע לחלק האחורי של הרכבת מצא דאדלי תא פנוי. הוא נכנס אליו והתיישב בשתיקה. כעבור כמה דקות דלת התא נפתחה שוב, והילד הג'ינג'י הצעיר הופיע בפתח.

"אפשר לשבת פה?" הוא שאל. "בשמחה" אמר דאדלי, "איך קוראים לך? נראה לי שכבר הבנת שאני דאדלי".
"רון" אמר הילד, "רון וויזלי".

השתררה שתיקה ארוכה. "אז... אתה יודע למה זה קרה, אתה יודע, שאתה- יודע- מי הובס?" שאל רון בסקרנות
"אממ... לא ממש. אני כאילו. טוב לא משנה, אין מושג איך זה קרה" מילמל דאדלי.

כעבור הרבה זמן של היכרות, פטפוטים ואכילת ממתקים מוזרים, דלת הרכבת נפתחה פעם נוספת. 

"מישהו ראה כאן קרפדה ירוקה? נוויל איבד אחת.", אמרה ילדה עם שיער חום מתולתל ונפוח, שעמדה לצד נוויל.

היא היתה הילדה הכי מדהימה שדאדלי ראה מימיו. הוא בהה בה מהופנט, ברעמת השיער שלה, בשיניים הקדמיות הבולטות והיפהפיות שלה, בעיניים החומות עם המבט הידעני, המתנשא והמקסים שלה.

"כבר אמרנו לו שלא ראינו קרפדה," אמר רון.

"איך קוראים לך, יפיופה עם שיניים קדמיות בולטות וקדמיות?"

"הרמיוני גריינג'ר", אמרה הילדה במבט מוטרד ביותר, "מי אתה, פסיכי?"

"דאדלי פוטר לשירותך", אמר דאדלי וקד לה קידה. הוא הסיט את הפוני הבלונדיני ממצחו וחשף את הצלקת.

"קראתי עליך," אמרה הרמיוני, "ואגב, ינשוף מעניין יש לך. זה אוח וירג'ינה במקרה (ראו ויקיפדיה על דורסי לילה)?"

"כן, קוראים לו ג'יימס. איך ידעת, הרמי'לה?"

רון עשה פנטומימה של הקאה מאחורי גבו של דאדלי.

"לא משנה," אמרה הרמיוני, וכדי להחליף נושא פנתה לרון: "לא התחלת לכשף את העכברוש שלך או משהו?"

רון הנהן וניסה להפוך את סקאברס לצהוב. 

הרכבת התחילה לנוע והנוף התחלף לסגנון הררי. דאדלי הצמיד את ראשו לזגוגית ונתן למחשבותיו לנדוד. לאיזה בית ישבצו אותו? את זה הוא לא ידע. מה אם מצנפת המיון תחליט שהוא מקרה אבוד והוא יצטרך ללכת חזרה הביתה? אבל החששות שלו היו עוד כלום לעומת הפחד הגדול שלו שוולדמורט יקום לתחייה...

הפרק הקודם		הפרק הבא