פוטר אחרי המלחמה.

ויתור זוכיות לג'יי קיי רולינג.

אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

הארי הביט בביתו. בכיכר גרימולד מספר 12, שהוריש לו סנדקו, סיריוס.

הוא היה עצוב, אפשר להגיד אף חולה.

הפציעות כאבו לו. הפציעות הרגשיות, אלא יותר מן הפציעות הפיזיות.

הוא איבד הרבה. הרבה מאוד.

הוא רצה להראות שהוא שווה משהו. 

שאנשים לא מתו לחינם. 

רבים, שלא נאמר כולם, אמרו שעשה זאת כבר פעמים רבות.

אבל הוא, לא חשב כך.

הוא רצה להוכיח את עצמו לבד. ללא עזרה.

מישהו דפק בדלת. הארי היה עצוב מדי אפילו בשביל לקום.

הוא הניף את שרביטו והדלת נפתחה.

ג'יני עמדה מאורי הדלת.

"היי הארי.." היא אמרה. ניכר היה עצב במילותיה.

"היי." אמר הארי. הוא לא רצה שידברו איתו.

"הכל בסדר?" שאלה. ובדיוק אז התקרבה אליו.

"הו! כמה נורא!" היא הסתכלה בפציעותיו.

"זה כלום." הוא אמר, כולו רעד.

"הארי, אתה לא חושב שכדי לקרוא להרמיוני?"

"אולי.." ענה.

"אני הולכת לקרוא לה. כבר חוזרת."

תוך דקה ג'יני חזרה אם הרמיוני ורון.

"היי הארי.." אמרה הרמיוני.

"היי לשניכם." אמר הארי בשעמום.

"ג'יני סיפרה לי שאתה פצוע מאוד."

"כן.." ענה הארי.

"הארי, תקום ואני אראה אותך."

"טוב הרמיוני.." אמר הארי.

"הו! הארי אתה כל-כך פצוע!" אמרה הרמיוני.

"טוב.. אני אטפל בך, אבל אני לא רוצה שתרגיש את זה."

מאותו רגע לא יכול הארי לזכור כלום,

כי הוא ישן שנה מכושפת.

		הפרק הבא