ניצוץ של אהבה ונקמה

שלום לכם קוראים יקרים,
הפאנפיר מספר על נעוריהם של מירטל וטום.
כאן תקראו על העבר שלהם, על החוויות שהם עברו ביחד, 
תגלו את האמת על הבסיליסק וחדר הסודות,
ומעל הכל תגלו את כל האמת על מותה הטרגי של מירטל.
אנחנו, Never give up והרמיוני גרינגר 1,
כתבנו את פאנפיק זה ביחד.
כלומר, זהו פאנפיק משותף שלנו.
תודה, וקריאה מהנה.
מקוות שתיהנו Never give up והרמיוני גרינגר 1
הערה: הפרקים יהיו יחסית קצרים, אבל אנחנו מקוות שבכל זאת תאהבו.

( C ) כל הזכויות שמורות לג׳יי קיי רולינג, הדמויות שייכות לג׳יי קיי רולינג
..............................................................................................................................................................................................................................................

"עזבו אותו!" צעקה מירטל, כמעט בכתה מרוב דאגה, "עזבו אותו! הוא לא עשה לכם כלום!"
במועדון בית סלית'רין, טום רידל שכב, מדמם על הריצפה.
"לכי מכאן מירטל!" ציווה אחד הבריונים שהרביצו לטום, בעל שיער שחור, קצר, ועור שחום. "קחי את המשקפיים הענקיים שלך ולכי מכאן!"
"לא!" מירטל צווחה שוב. "לא אלך עד שתעזבו אותו."
ילדה אחת, בעלת שיער חום ועור בהיר, שהייתה מאלה שהרביצו לטום התחילה להתערב. "ולמה שנעזוב אותו, מירטל?"
מירטל התעצבנה, "השאלה היא: למה שתרביצו לו?" אמרה מירטל בכעס.
"כי אנחנו רוצים," הם ענו, לה וצחקו צחוק שגרם למירטל צמרמורת.
אך מירטל התעשתה וצעקה, "אתם מרושעים!"
אך הם רק המשיכו לגחך ברשעות.
מירטל הייתה אובדת עצות. היא לא ידעה מה לעשות, אבל טום קם על הרגליים ונתן בוקס לאחד הילדים. הילד דימם קלות בשפתו העליונה.
"היא אמרה לכם לעזוב אותי!" אמר טום בעצבנות, עם אף מדמם.
"הו... היית צריך עזרה מחנונית מוזרה," אמרה הילדה עם העור הבהיר בעלת השיער החום. 
הילד שטום הרביץ לו עדיין לא התאושש מהמכה.
"אני לא צריך עזרה מאף אחד!" ענה טום, הפעם פנה לכיוונה של מירטל.
מירטל הסתכלה בעיניו של טום...
לרגע קפאה על מקומה, ולאחר מכן פתחה בריצה לשירותי הבנות,
כשדמעות עומדות בעיניה.
ברקע נשמעו הציחקוקים של הילדים שהרביצו לטום.
על טום הייתה הבעה של חרטה, 'היא עזרה לי', הוא חשב, 'היא עזרה לי ופגעתי בה בגלל האגו שלי.'
טום רץ אחרייה לכיוון השירותים של הבנות.
השירותים של הבנות היו ריקים לחלוטין!
חוץ מתא מספר 12, שממנו נשמע קול בכי, בכי כזה שכואב לשמוע.
טום ניגש לתא 12, בלי לפתוח את הדלת.
הוא אמר בשקט, "מירטל... אני כל כך מצטער. לא התכוונתי לפגוע בך."
לא היה מענה.
"מירטל!" הוא צעק צעקה חלושה, אך קול הבכי המשיך ומירטל עדיין לא ענתה. 
"מירטל, בבקשה תעני לי..." התחנן טום, "אני לא יודע מה עבר עליי. אם רק תדברי איתי, בבקשה?"
קול הכי נקטע, "איך יכולת?" שאלה מירטל, "אני תמיד עזרתי לך. למה אתה לא יכול להתנהג אליי קצת יותר בכבוד?"
טום שתק, אחרי שניות ספורות ענה, "כי מעולם לא למדתי להתייחס בכבוד לאנשים אחרים."
מירטל אף היא שתקה.
לאחר כמה דקות, אמרה, "אני סולחת," ולשמחתו של טום, מירטל יצאה מתא השירותים.
"אז אנחנו בסדר עכשיו?" שאל טום, במבט מודאג.
"כן," ענתה מירטל, כולה אדומה אחרי הבכי. "אבל תבטיח לי שתנסה להתייחס לפחות אלי קצת יותר בכבוד. אחרת לא יהיה שוה לסלוח לך."
"אני מבטיח," חייך טום.
לפתע, טום הרגיש שמחה פושטת בליבו, שמחה שלא חש מעולם.
אפילו התענוג של נקמה לא השתווה לאותה ההרגשה שהרגיש כלפי מירטל.
הוא בחיים לא הרגיש את אותה ההרגשה עד לרגע זה.
הוא הרגיש משהו שבחיים לא חשב שהוא ירגיש.
הוא פשוט הרגיש... אהבה...

		הפרק הבא