לילאן

לילאן התישבה על העשב הרח,
ממוללת אותו בין אצבעותיה.
היא נזכרה בקול צחוקה בוקע מרחוק.
בעוד אביה מגלגל אותה על הדשא,
אמה צחקה אף היא ואז שלושתם התחבקו.
החיבוק הזה היה חמים ונעים,
בדיוק כמו אור השמש שחיממה להם את היום המקסים הזה,
את האביב.
לא היו לה באותם הימים דאגות,
היא מעולם לא ידעה עצב או אובדן,
רק אושר ושלווה.
היה אפשר לחשוב שהיא באמת כבר הגיעה לגן עדן,
בעוד אין יותר חי ממנה.
היא הייתה מלאה בחיות ובצחוק,
אך תמיד הכל נגמר,
אין דבר שנשאר לנצח.
ובין השאר זה כולל את ימי האושר של לילאן.
לפני שלוש שנים,
כשלילאן הייתה בת שלוש עשרה בלבד,
הגיע אותו היום הנורא שהרס את חייה עד היסוד.
היה זה עוד יום בתחילת האביב.
לילאן קפצה למים והתיזה טיפות קרירות לכל עבר,
הוריה ישבו על העשב,
והסתכלו עליה בחיוך בעוד הם מפטפטים על עינינו היום.
לילאן שמעה צעדים מתקרבים ובינהם גם קולות של סוסים,
לפתע הגיח משום מקום רופיצ'יפ,
שלילאן נהגה לכנותו ריפ.
רופיצ'יפ צעק אל לילאן, ״תצללי עכשיו, נסיכה! תסתתרי!״
לילאן לא הבינה מה קורה או למה עליה להסתתר,
אך בגלל שקולו הכל כך תקיף של רופיצ'פ, הבהיל אותה מעט.
היא עשתה כדבריו.
מתחת למים היא שמעה דברים במעומעם,
אך לפתע היא שמעה מבין המים צרחה.
היא זיהתה את הקול שממנו בקעה הצרחה, זו הייתה אמה,
ולפתע היא שמעה את אביה אף הוא צועק,
״סוזן! סוזן, לא!״ עצב היה בקולו.
זה היה קול בכי,
לילאן נחרדה.
לפתע היא שמעה קרקוש של חרב,
וקולו של אביה דמם.
ליאן מיהרה לצאת מין המים,
נושמת בקושי,
בגלל המאמץ להשאיר אוויר בקנה נשימתה במים,
ולא לטבוע.
או בגלל הפחד שעטף אותה מכל עבר.
היא התקדמה לעבר העשב שבו ישבו הוריה,
ומצאה את הדבר שהרס אותה עד היסוד,
שלא נתן לה יותר מנוחה.
הוריה מכוסים בדם ללא רוח חיים,
אביה כבר דמם ומת,
אמה הגוססת השתעלה דם
ופנתה אליה ליליאן. אמרה ללא קול כמעט,
״קחי, זה ישמור עליך.״ קולה היה צרוד ומעורר רחמים.
בידיה מוצפות הדם הניחה בידה של לילאן
שרשרת בעלת תליות בצורת משושה שצבעו ענברי,
ואז אימה עצמה את עינה לעולמים,
ומתה.
לילאן התייפחה,
בעודה היא אוחזת בידה את מגעה האחרון של אימה,
את התליון,
שעכשיו היא ענדה על צווארה.

הפרק הקודם