סכין בגב

פינץ' לא מפחדת.

היא לא מפחדת, למרות שכבר יום האסיף. היום יום האסיף, והגיע הזמן ללבוש את השמלה היפה ביותר שלה, ולעמוד בחבורה של ילדות בנות חמש עשרה, ולקוות שהפתק שלה לא יצא.

בגיל חמש עשרה אמורים להיכנס ארבעה פתקים, אבל יש טריק- אם אתם עניים וגוועים מרעב, ניתן להכניס עוד מועמדויות בתמורה לקיצבאות של דגן ושמן. היא שמעה שזה משגשג במרבית המחוזות, אבל לא כאן.

במחוז חמש יש חלופה; להתעסק עם פני שועל והשוק השחור שלה. היא מסוגלת לארגן לכם את אותה קצבת מזון אם יש לכם במה לשלם. אף אחד לא יודע איך היא משיגה את זה, והם לא רוצים לשמוע. זה קלי קלות בשביל פינץ': כמה שטרות מהארנק של ההוא, צמיד ממפרק היד של ההיא, ולא קשה לשחד את אוכפי השקט, שנאלצים לאכול מהמנות הדוחות האלו אם לא ימכרו.

זה מצחיק, לראות את הנערים והנערות שלועגים לה, כשהם לא מודעים שבזכותה הם שורדים שנה נוספת.

פינץ' לא מפחדת.

היא לא מפחדת, אפילו עכשיו, כשהיא עומדת בשמלה המצועצעת אך האפורה, תחת השמש הקופחת בטקס האסיף, ובעוד שנייה היא תדע אם נגזר עליה לחיות או למות.

היא אוהבת שהשמלה שלה אפורה, כאילו זו מין דרך לא לשחק בחוקים שלהם. הם רוצים שתלבש סגול וירוק וכחול וצהוב. הם רוצים שהיא תחייך. היא הולכת להיראות כמו מתאבלת בחתונה.

והיא מתה על זה.

פינץ' לא מפחדת.

לא, זה לא שהיא לא מפחדת, היא מודה עכשיו בפני עצמה. היא פשוט לא מרשה לעצמה לפחד. היא לא יכולה לפחד, כי אם היא מפחדת, היא שקולה למתה.

אז היא עושה את מה שהיא טובה בו, ופשוט לא חושבת על זה.

השם שלה מהדהד על פני הכיכר.

נשימתה נעצרת לרגע, ואז חוזרת בקצב מהיר פי שניים.

לא משנה. היא לא מפחדת.

הפרק הקודם		הפרק הבא