סכין בגב

פינץ' יושבת קפואה על הספה המרופדת שבהיכל הצדק. מעטים האנשים שישבו בחדרים האלו ונשארו בחיים בשביל לספר על זה. אין למחוז חמש הרבה מנצחים. היא שמה לב לאוכפי השקט ששולחים אליה מבטים, חושבים שהיא לא יודעת. כמעט כאילו היא מבהילה אותם, בדממה שלה, בנוקשות שלה, באדישות שלה. לרגע היא כמעט פורצת בצחוק. היא מפחידה אותם? הם אלו עם הרובים ואפודי המגן, לא היא, שאין לה שום כח מלבד מוח וזריזות אצבעות.

היא עדיין מחכה, אבל אף אחד לא נכנס. אמא שלה מתה לפני שנים, ואבא שלה כנראה הלך לשתות איפה שהוא, כמו בכל יום מימיי החיים הקצרים והאומללים שלה. כמה דקות לפני תום השעה שנועדה לפרדות דמות קטנה חומקת פנימה.

רייבן. השרירים הדרוכים של פינץ' מתרפים כשהיא מחבקת את אחותה התאומה. במבט ראשון הן זהות, אבל כשמסתכלים שוב אפשר להבחין בכמה הבדלים. רייבן יותר מעוגלת, עדינה מאשר פינץ', והעיניים שלה ירוקות, הגוון הירוק ביותר והזורח ביותר שפינץ' ראתה אי פעם.

הן לא מדברות, רק מביטות זו בזו בצורה שרק אחיות תאומות מסוגלות לתקשר בלי מילים. לבסוף רייבן מצמידה משהו לכף ידה של אחותה, ומסתלקת בדממה כמו שהגיעה.

לרגע פינץ' רוצה לצעוק, לקרוא לה לחזור, להתוודות על מה שעשתה כל השנים בלי לספר לאדם היחיד שהיא בטוחה שהיא אוהבת. אבל רייבן כבר הלכה, ומבחינתה פינץ' תמיד תהיה פינץ', והיא אף פעם לא תדע על פני-שועל. מצחיק פינץ' מהרהרת שעכשיו, אני אהיה רק פני שועל. פינץ' לא תשרוד את המשחקים, אבל אולי פני-שועל...

היא קוטעת את המחשבה באיבה. תקווה זה דבר מסוכן, מסוכן יותר מכל כלי נשק. היא משפילה מבט אל הפריט שאחותה הביאה לה. צמיד בד פשוט, קלוע משני סרטים- ירוק איזמרגד וכתום עינבר. כמו העיניים שלנו, פינץ' קולטת בחיוך. היא כמעט יכולה לדמיין את אחותה אומרת שקשה יותר לקרוע שני חוטים מאשר אחד. אבל רייבן לא ידעה, ולעולם לא תדע, שפינץ' היא לא טיפוס שעובד בצוות. היא לא סומכת על אף אחד, אפילו לא על אחותה.

לבד משקשקים גלגלי הרכבת לבד לבד לבד.

הפרק הקודם