אני לא תמיד נשאר אני

היי!
תגיבו לי פליז, כי ישבתי בערך שעה על המחשב כדי לכתוב אותו...
אז תגובות ותהנו!!!

כשחזרנו כולנו מקומזיץ בשעה 12 בלילה היינו עייפים רצח.

כשנכנסנו לחדר המועדון, פניתי אוטומטית לעבר מגורי הבנות... אבל הייתה לי טעות אחת: הפניתי את מבטי לרגע אל עבר האש העליזה שבערה באח.

ובדיוק שם, על רקע האש, היו כל ספרי שינוי הצורה, הלחשים, השיקויים וההתגוננות מפני כוחות האופל שלי, מחכים שאני אכין בהם את השיעורים.

קיללתי בשקט.

לא יכולתי לעשות אותם יותר מוקדם?!

אוף.

נאנחתי אנחה קורעת לב, (ויותר מזה, כי הדבר היחיד רציתי באותו רגע זה רק לישון,)

והתחלתי לכתוב את החיבור בלחשים.

                                           ************

מה השעה? הצצתי בשעוני.

3 בלילה....

כבר הספקתי להירדם יותר משש פעמים...

ספרתי.

טוב, לפחות סיימתי הכול.

אני מתה מעייפות, אני לא יכולה לעמוד על הרגליים, ויש לי כאלה שקיות סגולות, שזה לא להאמין.

יש מסקנה אחת לזה.

ללכת לישון.

אבל קודם קצת לנשום אוויר.

הלכתי חצי שיכורה חצי ישנה אל עבר חלון מוסתר חלקית ע"י עציץ גדול.

לפתע שמעתי קול מכיוון מגורי הבנות.

בן רגע נעלמה כל עייפותי ונהייתי ערנית ודרוכה.

טוב, מי מחפש עיסוקים ב-3 בלילה בחדר המועדון?

זו הייתה הילדה הקרצייה ההיא.

הסוויתי את עצמי בלחש הסוואה.

"אציו היומן של טומי לנרן!" לחשה, אבל עדיין שמעתי אותה.

יומן אדום כרוך בסרט עור ריחף לעברה.

"היומן של טומי?" לחשתי ללא קול, בהשתאות.

מה קורה פה?

הילדה תפסה ביומן, והתיישבה על הספה שרק לפני רגע אני ישבתי עליה.

התקרבתי אליה. היא במילא לא יכלה לראות אותי.

היא פתחה בעמוד האחרון שבו נכתב דבר מה, והחלה לקרוא בדממה.

קראתי מעבר לכתפה.

איזה מוזר שלבנים יש רגשות של ממש והם כותבים יומן... מוזר לא?

אבל זו הייתה המציאות.

וככה היה כתוב ביומן.

שעה 12:30- מגורי הבנים, חדר המועדון.

יומן.

אני אספר לך על מאורעות היום שלי.

היום היה לגמרי רגיל עד שכמה חבר'ה (כולל אותי) ארגנו קומזיץ בערב ופליטיק הסכים וכולנו יצאנו לקומזיץ.

היה ממש כיף.

אבל אז דוני התקרבה לילדה החדשה... וכולם השתתקו.

זה היה ממש ברור שזה לא ייגמר טוב.

כאילו, הן נראות תאומות.

ולא סתם, זהות שפשוט אין הבדל.

'וואו, כולם באמת השתתקו? זה היה כזה ברור?' שאלתי את עצמי בבלבול והמשכתי לקרוא בשקיקה.

הילדה החדשה קמה- ממש כאילו שהיא נסיכה- והצטרפה אל דוני.

אני היחיד שהיה לו את האומץ ללכת אל דוני ולעודד אותה אחרי שההיא חזרה למקום שלה.

טוב, היה לי ברור שתהיה מבואסת.

כאילו, איך אפשר לא להתבאס מכזאת ילדה??

הצלחתי איכשהו לעודד את דוני ולהצחיק אותה.

אחר כך כולנו התקפלנו ונכנסנו להוגוורטס.

יש לי כמה מחשבות. אוקיי, אני לא מאמין שאני אומר אה- כותב את זה...

אבל ככה.

עוד מעט יש את נשף התחפושות של הקיץ.. והיחידה שלא יוצאת לי מהראש להזמין אותה זאת רק דוני.

רציתי לצעוק "י-ש!" אבל לפניי ישבה הקרצייה. יו איזה כיף, איזה כיף, איזה כיף!!!!!

הייתי גם רוצה להזמין אותה באיזה סופשבוע להוגסמיד...

אבל, אתה מבין, אין לי אומץ... אני לא יודע אם אין לה מישהו אחר ללכת איתו,

או אם אין לה חבר... כי אחרי הכול, היא ממש חמודה..:)

עוד רגע אני קופצת עליו (כן, כן, בדיוק עכשיו, כשהוא ישן!!!!!)

בכל אופן, להציע לה?

אני מניח שאם אני רוצה, אני חייב...

אני מת מעייפות. נראה לי כבר 1:00 או משהו...

אז- לילה טוב.

אני אוהב אותך, דוני.

המשפט הזה היה שונה משאר המשפטים.

הוא נכתב בדיו אדומה ולידו, לב אדום וקטן שבתוכו תקוע חץ.

חייכתי לעצמי. 'גם אני אוהבת אותך, טומי... גם אני.' חשבתי, רגועה.

אבל לא היה לי הרבה זמן לחלום בהקיץ על הבחור שלי.

"הו... לבחורונת האמידה שלנו יש מחזר... נחמד." הילדה חייכה ברשעות.

'על מה היא מדברת?' חשבתי בפחד הולך וגובר.

אני והמשפחה שלי ההפך הגמור מאמידים.

אני עובדת בעבודות מזדמנות בחופש הגדול, אבא שלי פועל במפעל ואמא שלי... היא מובטלת.

הילדה הזאת התחילה להפחיד אותי.

' מה היא מתכננת?'

הילדה החלה להוציא מכיס גלימתה מסכות שחורות ומפחידות והניחה אותן על השולחן.

"אז מה אתן אומרות, יקירותיי?

מסכות הצללים של אימי היקרה?

נקמתי בדונה איזמרגד כבר כאשר הייתה בת חמש.

למען אמא.

כעת אני אנקום שוב.

למען עצמי. ואגרום לה סבל רב... זאת אני מבטיחה לכן!.." ואז צחקה.

כמו בכל הסרטים.

צחוק מרושע, קר ומפחיד.

המסכות הרבות שהיו על השולחן עלו וירדו בתיאום.

זה נראה כאילו הן מהנהנות.

ומחייכות.

יותר אני לא זוכרת.

נראה לי שהתעלפתי וגם רק ששמעתי במעורפל מישהו קורא לי בשמי...

"....ני... דוני... דוני... את בסדר?" שמעתי קול מעליי.

הרגשתי מתחתיי משהו רך.

ספה.

אני בחדר המועדון וקר. אז עכשיו קרוב ל-5 בבוקר. כולם עוד ישנים.

קמתי בפתאומיות כשנזכרתי במאורעות האתמול וכמעט התנגשתי במי שרכן לפני.

חזי עלה וירד במהירות.

"אתה.. היא.. לילה.. מסיכות.. יומן.. מרושעת.. לתכנן... קללה.." פערתי את עיניי בפחד ובבלבול.

"תירגעי דוני. הכול בסדר." אמר טומי.

זה מתחיל להיות כמו טלנובלה.

אני- הוא, הוא- אני, דרמות ובלגן.

רציתי פשוט לבכות, אבל לא הצלחתי הפעם לעצור את הדמעות כמו תמיד...

אני לא כמו כל החברות שלי, שמתפללות לבכות ליד בחורים או משהו.

אבל הפעם זה היה חזק ממני- ובכיתי.

"בואי," טומי אמר לי לאחר כמה דקות, בהן בכיתי מפחד ומבהלה.

"נלך להביא לך איזה שיקוי להרגעה. את נורא מבוהלת..."

הנהנתי, בוכייה. הוא לקח את ידי בידו והוביל אותי בעדינות לעבר המרפאה.

אני אולי בכיתי, אבל ברגע זה אני רציתי פשוט לצרוח משמחה!!!

הרבההההההההההההההההההההההההה תגובות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!D:

הפרק הקודם		הפרק הבא