אני לא תמיד נשאר אני

חג פורים שמח!
ודי החלטתי להוריד את כל הקטע המצחיק...
אבל פרק מתוק! תקראו ותגיבו!!!!!!!!!!

 "ווהו! פליטיק הזקן הסכים!!" צעק טומי בשמחה.

"יש!" צעקנו כולנו במקהלה, והחלנו לאסוף את החומרים הדרושים לקומזיץ.

ארגנתי את כל הדברים בתוך התיק שלקחתי איתי.

עדיין לא דיברתי עם הילדה הזו... אני חייבת לדבר איתה! מי היא?...

ירדנו למדשאות. החל להחשיך והדלקנו את המדורה.

חיממתי קפה בפינג'אן, כמו שלמדתי מאבא שלי כשיצאנו לטייל.

ההורים שלי מוגלגים- אבל זה בכלל לא משנה אם אתה קוסם או מוגלג- ההורים שלי הכי מגניבים בעולם!

שרנו שירי קומזיץ, ואכלנו תפוחי אדמה... היה מעולה. לכמה רגעים הצלחתי לשכוח מהילדה ההיא.

אבל כשהרמתי את מבטי הוא נתקל בה שוב, וכבר לא יכולתי עם זה יותר.

"היי." אמרתי לה, עוד עם כוס הקפה ביד.

"שלום." היא אמרה לי.

הופתעתי.

זה היה ממש מוזר, אף אחד לא דיבר בכזו רשמיות בין חברים- או בכלל.

היא ישבה זקוף, מבטה נח עליי- והרגשתי ממש לא נעים.

היה לה מבט קר בעיניים, מתנשא- לרגע רציתי לסובב את הגלגל לאחור ופשוט לעשות שידור חוזר כמו בטלוויזיה של ההורים שלי ולחזור למקום שלי כאילו לא קרה כלום.

אבל אי- אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור, וביקשתי ממנה לבוא לרגע לצד.

היא קמה מכיסאה בחינניות.

שאלתי את עצמי אם יש מצב שהיא נסיכה או משהו...

הדבר היחיד שהיה חסר זה שהיא "תרים את שולי שמלתה ותקוד לי קידה מלכותית."

נו באמת... גלגלתי את עיניי.

היא זקפה את ראשה בעצבנות.

"פשוט... בואי." אמרתי לה.

הלכנו והתיישבנו ליד עץ.

יותר נכון, אני התיישבתי.

היא העדיפה לעמוד. בטח כדי "לא ללכלך את שולי שמלתה."

נעמדתי גם, והרגשתי שהעסק הזה מתחיל לעלות לי כבר על העצבים.

"אוקיי, בואי ניגש ישר לעניין." קמצתי את אגרופיי.

"יש לך מושג למה את נראית בדיוק כמוני?"

"אין לי שמץ של מושג." היא אמרה בשלווה.

"ויש לך גם שמץ של מושג למה הצטרפת בשנה הרביעית להוגוורטס?!"

"האמת שעם ילדים כמוך באמת שאני לא יודעת."

"בשביל ילדה ברייבנקלו, את יודעת ממש מעט..." סיננתי מבין שיניי.

"בטוח שיותר ממה שאת יודעת..." היא חייכה חיוך בלתי מורגש כמעט, שלחה אליי מבט יהיר והלכה.

אוווו.. אם יש אנשים שיודעים להוציא ממך בדיוק את הרוע, היא בלי כל ספק אחת מהן.

שמתי את ראשי בין ברכיי.

הדבר הזה ביאס אותי לגמרי.

שמעתי צעדים מתקרבים. "מה?!" צעקתי אל מי- שזה- לא- יהיה בעצבנות.

"כלום. בא לך לדבר?" זיהיתי את הקול הזה. זה טומי.

לא. ממש אין לי כוח ולא בא לי לדבר. הילדה הזאת היא אחת מהקרציות האמיתיות ביותר שפגשתי ואני שונאת אותה.

כנראה הסתכלתי יותר מדי בסרט הזה של "מולאן"- כי זה היה בדיוק "הקשב לליבך."

אחר כך הצטערתי על זה.

אבל זה בדיוק מה שאמרתי.

"לא. ממש אין לי כוח ולא בא לי לדבר. הילדה הזאת היא אחת מהקרציות האמיתיות ביותר שפגשתי ואני שונאת אותה."

"את מדברת על הילדה שנראית כאילו היא התאומה שלך?" שאל טומי.

"לא, אז לא." עניתי מבין ברכיי.

"את יודעת בכלל איך קוראים לה?" הוא שאל אותי.

"לא וזה לא מעניין אותי. בטח איזה שם של נסיכה."

"בינגו! והתשובה: נכונה!" הוא ניסה להצחיק אותי.

חמוד.

חייכתי אליו.

"נו, קריין, אז איך קוראים לה?" שאלתי בשעשוע.

"סינדרלה!" הוא צעק.

"זאת זאתי שישנה 100 שנה?"

כבר אמרתי את זה. אני גרועה בלזכור אגדות מוגלגיות.

"מה פתאום! זאת זאתי שאכלה תפוח והיא נחנקה ממנו כי הייתה בו תולעת, לא?"

"איכס! איזה מגעיל! טוב, לפחות אני לא היחידה שפשוט גרועה באגדות מוגלגיות." צחקנו.

כיף להיות איתו.

הוא לא מעצבן, הוא לא מציק, הוא חברותי...

והוא יודע בדיוק מתי לעזור וגם איך לעזור לאנשים כשהם עצובים, או מבואסים מילדה קרצייה, במקרה שלי.

חזרנו לקומזיץ.

אני וטומי אכלנו את תפוחי האדמה המגעילים האלה, שרק מי שמגיע אחרון נתקע איתם ונדפק, כי הם כאלה שרופים ומגעילים.

כל הפרצוף שלי ושל טומי היה פיח.

אבל לא נורא, זה היה מצחיק.

כל החבר'ה כבר התחילו להתקפל, חוץ מהפרינססה, שהתיישבה לה על כיסא מתקפל והסתכלה איך כולם עובדים כמו חמורים.

זרקתי לה מבט ארסי.

היא החזירה אותו בחזרה כמו בומרנג.

אני כבר רואה את זה... זו הולכת להיות תחילתה של ידידות נפלאה.

הפרק הקודם		הפרק הבא