ללמוד לבטוח בך מחדש

פרק 3.

המסיבה של סלגהורן התקרבה והרמיוני לא ידעה את מי להזמין. לפני שרון התחיל לצאת עם לבנדר היא חשבה שאולי היא תזמין אותו, גם אם זה יהיה רק כידידים, ואולי אפילו תצליח ליהנות מהערב הזה. אבל כמובן שעכשיו היא לא יכלה לעשות זאת.

"הרמיוני!" היא שמעה מישהו קורא בשמה, כשהסתובבה התחרטה שלא התעלמה מהקריאה והלכה יותר במהירות.

"היי" קורמק אמר עם חיוך שהוא חשב שנראה מפתה, על שפתיו.

"היי" אמרה בקול שקט, מגלגלת עיניים בתוך ראשה.

"רציתי לשאול אותך, את הולכת למסיבה של סלגהורן, נכון?"

"אמ..."

"רציתי לדעת אם את רוצה שנלך ביחד? יהיה כיף, אני חֵברה נהדרת" הרים והוריד את גבותיו, והשעין את כתפו על הקיר, כך שפניו פנו אליה עדיין.

הרמיוני פקפקה בכך, ספק אם תהנה בבילוי ערב שלם בהקשבה לקורמק וכמה שהוא טוב בהכל. ושהוא זה שהיה צריך להיות השומר של קבוצת גריפינדור, ולא רון... "אמ... תודה על ההצעה, אבל אני לא בטוחה שאני בכלל אלך למסיבה", וגם אם אלך, בטח לא איתך-חשבה בליבה.

"חבל, אני מציע בן זוג שנראה טוב" הוא חייך את החיוך המעצבן הזה עוד הפעם, זה שהא חושב שנראה מפתה, "ושיכול לנהל שיחה קולחת ומגוונת".

הרמיוני התאמצה לא לפלוט גיחוך מבין השפתיים, "כן, מצטערת, אבל לא... אני חייבת ללכת" והיא התקדמה במהירות לכיוון לא ידוע, רק להתרחק ממנו.

"הרמיוני!" היא שמעה אותו קורא ומתחיל ללכת לכיוונה "נו, באמת!".

היא פנתה לכיוון אחד הפרוזדורים שידעה שיש שם מעבר סודי שכמעט איש לא מכיר. היא הודתה להארי בראשה על כך שאחרי שפרד וג'ורג' עזבו את הוגוורסט, הוא התלמיד שמכיר את הטירה בצורה הכי טובה, וחולק עם חבריו את כל המעברים הסודיים.

היא פתחה את אחד משטיחי הקיר שמהווה כניסה לאחד מן המעברים הסודיים, וסגרה במהירות אחריה. היא עדיין הצליחה לשמוע את קורמק "הרמיוני? איפה את?". היא הייתה בשקט גמור עד ששמעה את צעדיו וקולו מתרחקים, חושב שאולי נכנסה לאחת הכיתות. 'אי אפשר להגיד שהבן אדם לא עקשן' חשבה לעצמה.

רק אחרי שהסכנה חלפה היא יכלה לשמוע קולות שקטים מרוחקים, אך אלו היו בתוך המעבר. היא התקדמה בשקט, סקרנית לדעת מי עוד מכיר את המעבר הזה. היא עברה בעיקול שהיה בתוך המעבר, מצליחה לראות שתי צלליות מדברות בשקט ביניהן. היא הסתתרה מאחורי הקיר, רק ראשה מציץ מאחורי העיקול, מוסתר ע"י החושך ששרר במעבר.

"לבנדר! נו באמת!" הצללית הגבוהה אמרה בקול, כבר לא מתאמצת לדבר בשקט. הרמיוני זיהתה את הקול, ואם ראשה לא היה עסוק בלהתחמק מקורמק, היא הייתה מצליחה לזהות את הקול קודם לכן, לא משנה כמה שקט הוא יהיה.

"מה? אתה רוצה להגיד לי שזה לא נכון?", הצללית הנמוכה יותר אמרה.

"ביני ובין הרמיוני לא קורה כלום", הוא אמר בקול שקט, כמעט עצוב. הרמיוני עצרה את נשימתה כששמעה את רון אומר את שמה.

"אני רואה איך אתה מסתכל עליה, ואתה כל הזמן מתחמק ממני ומבלה איתה!".

"גם הארי איתנו, ואת תמיד יכולה להצטרף לשלושתנו." בחושך הרמיוני לא הצליחה לקורא את פניו של רון, אבל לפי קולו זו לא נשמעה הזמנה יותר מידי, ובכן... מזמינה.

"אנחנו כבר כמעט לא מבלים רק שנינו, אנחנו בקושי שוכבים, או אפילו מתנשקים."

"הזמן לחוץ עכשיו, עם כל החומר שצריך ללמוד בשנה השישית, המטלות והאימוני קווידיץ'", הרמיוני ראתה את ידו של רון מגרדת את עורפו.

"אבל איך שהוא תמיד יש לך זמן לבלות זמן עם ה'יודעת כל הזאת'!, היא יודעת לשתוק קצת?! כל הזמן עם היד למעלה ששואלים שאלה! אולי שתפסיק לקבור את הראש שלה כל הזמן בספרים ותעשה משהו עם רעמת השיער הזה שלה! אולי היא תצליח להיראות כמו בחורה" לבנדר אמרה בעצבנות.

רון פתח את פיו, זה נראה שהוא עומד להגיד משהו אבל חלפו כמה שניות ואז לבנדר דיברה שוב, "אני לא רוצה לריב" אמרה בקול מתוק ונישקה אותו במהירות.

הרמיוני הרגישה את הכעס גועש בה, רון לא אמר מילה להגן עליה. 'אתה צריך ללמוד לגדל עמוד שדרה!' צעקה עליו בתוך ראשה.

היא הסתכלה על הצלליות של שניהם מתנשקים, מלָבה את הכעס שלה, ומתעלמת מתחושת הכאב. הנשיקות שלהם הפכו ליותר ויותר מלאות תשוקה, ידיה של לבנדר חופרות בתוך שיערות ראשו של רון. כמות הפעמים שהרמיוני הסתכלה על רון מזווית עיניה, רוצה להעביר את אצבעותיה בין שיערו החלק והג'ינג'י.

ידיו של רון שהיו על מותניה של לבנדר טיפסו לאט לאט מעלה, כאילו ציפה שתעצור אותו, מה שלא קרה. הוא חפן את שדיה בשתי ידיו, מכופף את צווארו כדי להתגבר על הפרש הגבהים ביניהם, מצמיד את שפתיו אפילו יותר אל שלה.

הרמיוני לטשה עיניים במראה ודמיינה את עצמה במקומה של לבנדר, ששפתיו של רון יהיו על שלה, שהיא זאת שידיו יהיו עכשיו על ישבנה, וקול של סיפוק יצא מבין שפתיה ולא של לבנדר. 'רק שזה לא יקרה אף פעם', דמעות עלו בעיניה.

לבנדר התנתקה משפתיו של רון "סליחה שצעקתי עלייך מקודם רוני פוני שלי" אמרה בקול מתוק שגרם להרמיוני בחילה. "תן לי לפצות אותך על זה". היא דחפה את רון כך שגבו נצמד לקיר מאחוריו. הרמיוני שמעה אנקת הפתעה נפלטת מבין שפתיו.

"מה את עושה?" רון שאל, כשהרמיוני צפתה בצלליתה של לבנדר יורדת על הברכיים.

"מפצה אותך". אמרה בזמן שהפשילה את שולי הגלימה הישנה של רון, שחסרים לה כמה סנטימטרים מהאורך המקובל. "תוריד את הגלימה לגמרי".

"את בטוחה? יכולים לתפוס אותנו".

"אפילו המורים לא מכירים את המעבר הזה, אף פעם לא שמעתי עליו עד שאתה אמרת לי".

"אוקיי", רון עשה מה שביקשו ממנו וזרק את גלימתו הצידה. הרמיוני לא הצליחה לראות את ההבעה של פניו, אבל הצליחה לשמוע צליל של רוכסן נפתח ורשרוש בגדים מופשלים, כשלבנדר התעסקה עם חלקו התחתון של רון.

ראשה של לבנדר נצמד למפשעתו של רון, ורעש של דפיקה נשמע כשרון זרק את ראשו אחורה בעונג ונתקל בקיר האבן הקשה.

"אתה בסדר?" לבנדר התרחקה ועיקלה את ראשה אחורנית, כדי להצליח להסתכל על פרצופו של רון הנישא גבוה מעליה. "זה מרגיש טוב? לא עשיתי את זה לפני כן".

צללית ראשו של רון עלתה וירדה במהירות בהסכמה. "כן, אל תפסיקי" אמר בקול צרוד ונאנח.

לבנדר חזרה ונצמדה למפשעתו, ראשה זז בתנועות חוזרות, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה.

"פאק, למען מרלין, כן" רון מלמל, כשאצבעותיו פורעות את שיערה הבלונדיני של לבנדר, ותוך כדי מצמידות את שפתיה קרוב יותר, כדי שיוכל להיכנס עמוק יותר.

הרמיוני הרגישה רצון עז להקיא, אך לא יכלה להתיק את מבטה מן הצלליות של שניהם.

לא עברו יותר מכמה דקות כשרון קרא "עוד קצת, כן ככה. בדיוק" ולבנדר העלתה את מהירות התנועות שלה, ואז התרחקה בתנועה חדה כשהיא משתעלת ורון גונח "אווו" בקול.

"היית יכולה להזהיר אותי שאתה גומר" אמרה בכעס, אחרי שהפסיקה להשתעל.

"מצטער" רון אמר בביישנות, "זה היה חדש גם בשבילי". הוא העביר את אצבעותיו במבוכה דרך שיערו.

לבנדר הוציאה את שרביטה מתוך כיס פנימי בגלימה, ומלמלה את הלחש שהרמיוני זיהתה כלחש ניקיון. רון סגר את רוכסנו וניער את גלימתו שהייתה על הרצפה.

"אני חושבת שכדאי שנלך, קבעתי להיפגש עם פדמה" לבנדר אמרה בזמן שרון לבש את הגלימה שלו, והם יצאו מצדו השני של המעבר, לא מעיפים מבט בכלל היכן שראשה המוסתר בצללים של הרמיוני הסתכל עליהם.

הרמיוני ניערה את ראשה בעצבנות, 'שלפחות יהיו יותר זהירים הזוג המעצבן הזה. הם לא יכולים לעצור לכמה שניות להטיל לחש שימנע מאחרים לשמוע אותם? או ללכת למקום שאיש לא יראה אותם? או שאולי הם רוצים שיראו אותם, שני המטומטים האלה', כך המשיכה לחשוב ברוגז בזמן שיצאה מן המעבר, מתעלמת מן הכאב שחתך את ליבה.

היא הלכה לכיוון המגדל, עם מטרה בראשה. כשהייתה כמה מטרים מן התמונה של האישה השמנה, היא ראתה את מי שחיפשה.

"היי, קורמק!" קראה אליו, שמחה שלפחות היה לבד.

הוא הסתובב, גבותיו מורמות בהפתעה כשראה מי קרא לו, אבל מהר מאוד חיוך עקום עלה על פניו "תראו מי זאת, את יכולה להתחבא יותר טוב ממישהו שיש לו גלימת היעלמות. חיפשתי אותך בכל מקום, לאן נעלמת?"

הרמיוני התעלמה מן השאלה ואמרה "תאסוף אותי בשבת מחדר המועדון. המסיבה מתחילה בשבע וחצי, אז ניפגש לפני זה בשבע ועשרים".

"מה שינה את דעתך?"

"אתה רוצה ללכת איתי או לא?"

"כן".

"יופי. אז ניפגש בשבת". אמרה ונכנסה מבעד לתמונה שנפתחה, שני תלמידי שנה שניה יוצאת ממנה.  'אם רון יכול להיות עם מי שבא לו, אז גם אני' חשבה, כשהכעס מעוור כל מחשבה הגיונית שלה.

וברור שאשמח לתגובות והערות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא