אהבה לא רציונלית?!

"חייבים ציוני כשיפומטרי." הרמיוני הייתה נחרצת. "חייבים! נכון, פספסנו הכל בגלל המלחמה. אבל זהו. זה נגמר, וולדמורט מת, צריך להמשיך בחיים! ואי אפשר להתקבל לשום עבודה בעולם הקוסמים ללא ציוני כשיפומטרי."

"אפשר להיות כרטיסן באוטונוס," הציע רון.

הוא שכב בגבו על השטיח בחדרו של צ'ארלי, והביט לתקרה המשופעת, שעליה הייתה תלויה כרזה של 'אחיות הגורל'. 

"אני לא חוזר להוגוורטס, בכל אופן. רק לפני כמה חודשים איבדתי שם את..." הוא השתתק.

ג'יני, שישבה על אדן החלון, נשפה.

"נכון, איבדנו את פרד." אמרה הרמיוני, וקולה קצת רעד. "אבל אי אפשר לעצור את החיים. לא נוכל להשאר תקועים בבית של הורים שלך, זה נהיה יותר ויותר קשה. ואי אפשר לעשות כלום בלי ציוני כשיפומטרי! בחייך, רון, אתה יודע שאני צודקת. הארי, מה אתה אומר?"

הארי שתק, מנסה להרוויח זמן. "כן, את צודקת..." הוא אמר לבסוף. "אבל אני לא מוכן לחזור למקום המקולל הזה. פרד, לופין, טונקס... אני לא חוזר."

"טוב." הרמיוני כעסה. "ג'יני, מה דעתך?"

"שיעשו מה שהם רוצים." משכה ג'יני בכתפה. "אני חוזרת. זאת השנה השביעית שלי, גם אני צריכה כשיפומטרי."

הרמיוני רקעה ברגלה. 

פיגוודיג'ן פלט קריאה ארוכה.

"אני לא רוצה לחזור לבד. מקגונגל אומרת שמוניתי למדריכה ראשית ביחד עם מאלפוי. מאלפוי! אני אשתגע אם אצטרך לחיות עם הפוץ הנפוח הזה כל השנה. מדריכים ראשיים עובדים ביחד כל הזמן. נו, בואו!

"לא."

רון לא הסיט את מבטו מהכרזה. האיש שבכרזה חיטט באפו ואחז בגיטרה, קורץ אליהם. רון בהה בו.

"אתם יודעים, אולי אני אשקול להצטרף לאחיות הגורל."

ג'יני צחקה ברשעות והשליכה את הספר שקראה בו על הרצפה. "אתה? יש לך קול של נום מצווח."

רון הביט בה, פגוע. "יש לי פוטנציאל, את יודעת."

"רון!" גברת וויזלי נכנסה לחדר, אוחזת בשתי ידיה בערימה של גלימות שחורות מקופלות וריחניות. "שלא תחשוב בכלל. אתה חוזר להוגוורטס ומוציא תעודת כשיפומטרי מצוינת. האריל'ה, חמוד, אני לא יכולה להכריח אותך כמובן, אבל לדעתי כדאי לך ללכת. דיברתי עם מינרווה, והיא אמרה ששנה הבאה לא תוכלו לחזור. זאת הזדמנות חד פעמית, חמוד. אם לא תלך, תצטער על כך כל החיים. אבל, כמובן, אתה תחליט לעצמך..."

רון פלט נשיפה של קוצר רוח. "אני לא רוצה לחזור. פרד-"

הוא נעצר בפתאומיות. 

עיניה של גברת וויזלי התנפחו והתמלאו דמעות, והיא יצאה במהירות מהחדר, פניה מוסתרים.

"למה," אמרה ג'יני בכעס, "למה אתה תמיד חייב להזכיר את זה?"

"סתמי." צעק רון וזרק עליה כרית. היא הרחיפה אותה ממנה בקלילות.

"אל תזרוק עליי כריות, רונלד ביליוס וויזלי."

"נו, בבקשה, בואו." אמרה הרמיוני והביטה בתחנונים בהארי. "זאת ההזדמנות האחרונה שלנו... בבקשה!"

הארי הביט בעיניה החומות, ונאנח.

רון שכב במבט אטום.

ג'יני לא הביטה בו.

"טוב." הוא אמר בלית ברירה, ובעט במיטה. "אני אחזור. אבל את תעשי לי את השיעורי בית. ואם נמאס לי,

אני עוזב."

		הפרק הבא