אהבה לא רציונלית?!

טוב לחזור.

כנראה.

רציף תשע ושלושה רבעים נראה בדיוק אותו דבר. רכבת הקיטור האדומה, הערפל, מאות התלמידים המתרוצצים.

אבל זה לא אותו דבר.

כמה פרצופים חסרים: קולין קריווי, פרד, אפילו קראב...

אבל כמו שהרמיוני אמרה לו מיליון פעם: אי אפשר לעצור את החיים בגלל שהאנשים שאהבנו אינם. חייבים להמשיך. מתישהו בכל מקרה נהיה חייבים להמשיך.

והיא צודקת.

כנראה.

עשרות, אולי מאות פרצופים בוהים בו. ראשים מוסטים, התלחשויות.

"הארי!"

הוא הסתובב במהירות. נוויל לונגבוטום נעצר מולו, מתנשף.

"קדימה הארי, תיכנס לרכבת. מחכים לך."

והוא נבלע בהמון הרועש.

בשביל מה...?

יש בכלל טעם לחזור למקום הזה?

האם ציוני כשיפומטרי הם סיבה מספקת לחזור למקום הארור הזה? המקום שבו איבד את דמבלדור, פרד, לופין, טונקס...

ובכל זאת... זהו המקום היחיד בעולם שאי פעם הרגיש בו רצוי... ביתו הראשון.

האם גם זו סיבה טובה לחזור לשם?

יד לבנה על כתפו מנערת אותו מיד מהרהוריו. נערה מנומשת בעלת שיער אדום ואסוף, לובשת סוודר ארוך ומכנסי ג'ינס קצרים מביטה בו במבט נוזף.

"הארי, אתה תהיה חייב לזוז מפה מתישהו. בוא!" ג'יני מושכת את כתפו וגוררת אותו לעבר הרכבת.

הרציף מתחיל להתרוקן.

שריקה נשמעת.

הרכבת מתחילה לנוע.

נוסעים להוגוורטס.

הפרק הקודם		הפרק הבא