קרירה מתמיד

התעוררתי. הרגשתי מוזר. שמעתי חזק והמון קולות, הרחתי הרבה דברים מוזרים, הרגשתי יותר חזקה..אבל הכי הכי ,הרגשתי שורף, מין אש כזאת בגרון...לא הבנתי מה זה... רציתי לפתוח עניים, אבל משהו בתוכי אמר- 'לא, חכי שתדעי מה קרה'.

פתאום נזכרתי בהכול, בעוקב המהמם, בירידה ליד בהית לבד, ובכאבים הבלתי נסבלים. לפתע שמעתי קול מוזיקלי שאומר-"היא אמורה להתעורר, אנילי מושג למה, ות'אמת אני דואג, ויקטוריה תהרוג אותי אם לא...אני מתגעגע אליה...." וברקע היו עוד קולות לא ברורים, והרבה קולות של מאבקים.

פקחתי את העניים והדבר הראשון שראיתי היו שתי זוגות עניים אדומות. פחדתי.אחד הבעלים של העניים היה העוקב שלי, כולו לבן, והוא היה בלונדיני. לרגע נזכרתי באמה שישר היתה אומרת- "שיו, איזה חתיך..."הוא היה שרירי, והפנים שלו הביעו ריחוק, והשנייה הייתה בעלת שיער כהה והפנים שלה היו ממש לבנות, כמו של העוקב.היא היתה יפה, והפנים שלה הביעו חמלה, וצער. לא הבנתי על מה. לרגע רציתי לשאול אותם אם הם קרובי משפחה.הם היו די דומים. גם עם אותם עניים, גם עם אותו גוון של עור ושניהם היו ממש יפים. "שלום.." אמר העוקב, " אני רואה שסוף-סוף התעוררת. בְּרי פה" הוא הצביע עליה "והיא תסביר לך הכל." הוא היסס לשניה, ואז נעמד על הרגליים והתחיל ללכת ותוך כדי זה  שמעתי אותו אומר-"מסכנה ,עוד אחת, למרות שהיא יצאה ממש יֳפה...טוב,ויקטוריה אמורה לבוא עוד מעט לסנטר, כדאי שאזוז..."והוא המשיך למלמל."היי..." מצאתי את הקול שלי והייתי בשוק- הוא היה ממש מוזיקלי ויפה...ניסיתי להשתעל וחזרתי לדבר "מי אתה ומי זאת ויקטוריה?"שאלתי אותו. הוא קפא במקום שלו והסתובב לאט לאט."אני רואה תכונה מיוחדת יש לנו פה.." לחש, והקול שלו היה ממש מפחיד ואפל "אני צריך לחשוב על מה שאני אעשה איתך..את מסוכנת  פה..." לא הבנתי מה הוא אומר והסתלק במהירות לא-אנושית, אבל יכולתי לראות כל תנועה שלו.מוזר בְּרי הסתכלה עלי למשך כמה דקות ארוכות ופשוט התחילה ללכת. ורק כשהתחלתי ללכת אחריה שמתי לב לסביבה. היו שם לפחות חמישה-עשר נערים ונערות שפשוט הלכו מכות כל הזמן. והיה לכולם מכנה משותף- כולם היו יפים, כולם היו לבנים, ולכל מי שהצלחתי להסתכל לו בעניים- הן היו אדומות. ואז הסתכלתי איפה אנחנו וראיתי שאנחנו בתוך יער, אולי חורשה.וכל הזמן הזה שמעתי את הנערים והנערות מדברים "עכשיו זה יכאב לו", "נראה אותה מעיזה", "ווואאוו, זה כאב" ועוד משפטים מהסוג הזה.אבל גם הבְּרי הזאת דברה-"מעניין מה התכונה שלה, ולמה לעזאזל מייקל אמר לי לדאוג לה...טוב, מסכנה..זה נראה כאילו זה באמת קשה לה...ווואוו. אני צמאה...ולמה הערפדים התינוקות האלה לא מפסיקים לריב?....." ותוך כדי זה שהיא מדברת, היא המשיכה ללכת והמשיכה להתעלם ממני. התחלתי להתעצבן "היי!!!" צעקתי עליה" מה יש לך?? מי זה מייקל??? למה הוא אמר לך לדאוג לי, ולמה קראת לכל הנערים והנערות פה- ערפדים??"

היא הסתובבה אלי ואמרה –" את באמת רוצה לדעת?"

"כן" הסתקרנתי

"טוב, בואי, אגיד לך"

ומה שהיא אמרה  לי היה ממש מלחיץ. מפחיד. מוזר. אין מילה לתאר את זה.  

הפרק הקודם		הפרק הבא