מעשה בשלושה אחים

פרק 1

גשם כבד ירד. השמיים כוסו עננים אפורים כהים ורוח קרה חדרה מעבר לגלימות העבות והקפיאה את עצמותיהם של האנשים.

קדמוס ישב על אבן שטוחה על האדמה, בוהה בבור שהתמלא מחדש, קפוא. אנטיוכוס ואיגנוטוס עמדו בקרבת מקום, מביטים באחיהם שישב בלי תנועה.

"קדמוס," אמר איגנוטוס בעדינות. הוא ניגש לאחיו ונגע בעדינות בכתפו. "הגשם מתחזק כל רגע שאנחנו פה, כדאי שנלך-"

"אני אוהב אותה איגן." קולו של קדמוס היה קפוא, מונוטוני כמעט. הוא גם היה חלש.

"אנחנו יודעים," ניסה הצעיר לנחם. "אבל אנחנו חייבים לעזוב."

"לכו אתם. אני אצטרף אחר כך."

"אל תהיה טיפש," התערב אנטיוכוס. "קום, הולכים הביתה. אני לא מקבל לא כתשובה."

"להישאר כאן לא יחזיר אותה..." מלמל איגנוטוס בעצב.

קדמוס לא אמר דבר, אך לבסוף הוא קם ונתן לאחיו לקחת אותו הביתה.

"תאכל," דרש אנטיוכוס שעה ששלושת האחים ישבו סביב שולחן עץ. קדמוס הביט בקערה שמולו, מלאה במרק מהביל. "אתה תגווע."

"אני לא רעב."

"לגווע לא יחזיר אותה," קבע הבכור בכעס.

"אז מה כן? מה יחזיר אותה אלי?" שאל קדמוס, האומללות שלו מפנה מקום לכעס. הוא כעס על אחיו שלא יכלו לתת לו להתגעגע, על המחלה הארורה שלקחה את אהובתו, הוא כעס על העולם שממשיך בסדרו בלי להבין-

"כלום! כלום לא יחזיר אותה, אתה מתנהג כמו ילד קטן! אני מבין שאהבת אותה, אבל שחרר את זה כבר! כולנו מתגעגעים אליה, אבל היא לא הייתה רוצה שתפסיק לחיות-"

"היא לא רצתה להפסיק לחיות בעצמה! ומאיפה אתה יודע מה היא הייתה רוצה?! אתה לא הכרת אותה, אתה-"

"-בבקשה תפסיקו-" ניסה אגנוטוס להיכנס, אבל שני אחיו המשיכו לצעוק ולהאשים אחד את השני.

"-ואל תוציא עלינו את הכעסים שלך-"

"-אתה חסר רגישות-"

"זו לא אשמתנו שהיא מתה-"

"זו לא אשמתי שאתה אידיוט-"

"זו לא אשמתי שאין לך שער אליה או משהו, זו לא אשמת אף אחד שהעולם הוא כמו שהוא, העולם הוא לא הוגן! תתמודד עם זה כבר ותפסיק לאמלל את כולם!"

קדמוס עצר, בוהה באחיו.

"מה?" הוא נהם לעבר הצעיר יותר.

"שער?"

"סליחה?"

"אמרת שער- שער... לעולם הבא?"

"על מה- קדמוס, אין דבר כזה."

"בינתיים." קדמוס ניגש בצעד מהיר לארון מגירות, ומתוכו שלף עט נוצה, נייר וקסת דיו והחל לשרבט משהו על הנייר.

"אתה לא יכול לעשות את זה, אין דבר כזה."

"פעם גם לא היה דבר כזה שרביט, ותראה אותנו עכשיו."

"קדמוס, בבקשה," אמר איגנוטוס בקול רך. "אי אפשר להביא מתים חזרה, אין דבר כזה..."

"בינתיים."

"אבל-"

"יודע משהו איגן? עזוב אותו. תן לו. בוא נלך."

"אבל-"

"בוא נלך עכשיו." אנטיוכוס תפס בידו של איגנוטוס והחל למשוך אותו החוצה.

"אנטיוכוס, תגיד לי שאתה לא מתכוון לתת לו להמשיך ככה-"

"תקשיב לי, איגן, יש משהו שאתה צריך להבין. הוא צריך ללמוד לבד." אנטיוכוס נאנח למראה ההבעה של איגנוטוס והמשיך. "הוא בחור כזה, הוא מוכיח דברים, אם נגיד לו שהוא לא יכול זה רק יגרום לו לנסות חזק יותר. אם הוא יבין לבד שזה לא אפשרי הוא יפסיק."

"אם לא נתערב הוא עלול להשמיד את עצמו," התחנן איגנוטוס.

"אם כן נתערב הוא בטוח ישמיד את עצמו."

איגנוטוס הביט בהבעה הקשה שעל פני אחיו. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, תחושה רעה בקרבו.

"אל תקווה, אני תמיד צודק. בוא נלך. מאוחר כבר."

שני האחים החלו לצעוד לכיוון פינת ההתעתקות, מתרחקים מבית האח השלישי.

וכאן החלה האגדה.

		הפרק הבא