למה אתה לא מקשיב?

הצד הטוב של אלבוס מעולם לא היה שיקויים. מה גם שהפרופסור הזקן מאוד לא אהב אותו.

אלבוס ניסה להתרכז, אך דעתו הוסחה בידיי ילד בלונדיני, שהיה חברו הטוב ביותר.

אלבוס היה ידוע בחולמנות שלו, וכרגע הוא חשב על סקורפיו. זאת הייתה כבר שנתם החמישית בהוגוורטס, ולאלבוס עדיין לא היה אומץ לספר לסקורפיו איך הוא מרגיש.

אלבוס פחד מידי. הוא שמר בסוד את היותו הומוסקסואל. 

הוא לא רצה להרוס את החברות בינו לבין סקורפיו, לא. סקורפיו היה יקר לו מידי. עיניו של אלבום שוטטו על מבנה גופו השרירי של הבלונדיני. 

הוא בבירור התאמן מהפעם האחרונה שאלבוס ראה אותו. גם אלבוס התאמן, אך שריריו לא היו מפותחים כמו אלה של סקורפיו. 

אלבוס וסקורפיו לפעמים חלקו רגעים של חברות עמוקה- חיבוקים. אלבוס הרגיש כל כל מוגן כאן, בזרועותיו של סקורפיו. לצערו לחיבוקים היו משמעויות שונות בשבילו ובשביל סקורפיו.

בשביל סקורפיו זה היה רגע של חברות. בשביל אלבוס זה היה הרבה יותר מזה.

״אל,״ אלבום שמע מישהו קורא לו ממרחק. ״אל!״

אלבוס התעורר לחיים, צופה בקדרתו בוערת. הוא מהר לקח דלי של מים ושפך על הקדרה.

״בשם מרלין, פוטר! אתה לא מסוגל לעשות שום דבר נכון!״ פרופסור גלומסטיק גער בו.

״אני מצטער פרופסור...״ אלבוס לא באמת הצטער. להודות באמת- הוא שנא אותו. ״כמה חבל שהוא לא היה בקדרה בזמן שהיא נשרפה,״ אלבום חשב לעצמו.

״30 נקודות מסלית׳רין, פוטר.״ גלומסטיק ניפנף בשרביטו.

״שלושים?!״ אלבום היה מזועזע. תלמידיי גריפינדור החניקו גיחוך. ״אויי שתקו,״ כעס.

״כן, אלבוס לא אשם באי היכולת שלך ללמד,״ סקורפיו יצא להגנתו של אלבוס, כועס גם הוא. אך המשפט הזה היה בחירה לא מי יודע מה חכמה להגיד לפרופסור.

״אתה-״ פרופסור גלומסטיק הצביע בחומרה על אלבוס. ״וגם אתה-״ הצביע על סקורפיו. ״לכו תודיעו לאדון ווייט שאתם תבלו אצלו במשרד עד לסוף שיעור שיקויים.״

לאלבוס לא היה אפילו כוח להתווכח. ״כן המפקד,״ אמר במרירות. סקורפיו גיחך.

״עכשיו!״ גלומסטיק רגז.

אלבוס יצא מהכיתה, מלווה בסקורפיו שהולך חזרה. ״איזה עצבני, וואו.״ התפלא אלבוס. ״תודה שהגנת עליי.״

״הכל בשביל אל,״ סקורפיו הצדיע, ולאחר מכן צחק. ״נו, יש מישהי שאתה מזמין לנשף?״

״אממ..״ אלבום הרהר.

״אל?״ שאל סקורפיו. ״הכל בסדר איתך?״

״כן, כן.... פשוט, אני לא יודע... אתה מצאת?״

״או כן,״ חייך סקורפיו חיוך שאלבוס יודע את פירושו. ״הזמנתי את ניקול אסטף.״ כמובן. 

לסקורפיו יש משהו בדנ״א שלו שכנראה פשוט לא מאפשר לו להסתפק בבחורה יפה אחת. אלבוס דיי בטוח שסקורפיו כבר שכב עם רוב הבנות השוות בשיכבה.

״אוי, נו, אתה פשוט בלתי נסבל,״ אלבוס צחק, קינאה בוערת בליבו. סקורפיו לא אמור להיות עם הבנות האלו. הוא אמור להיות איתו.

״אלבוס, מה באמת עם חיי האהבה שלך?״ כן אלבוס, מה באמת עם חיי האהבה שלך?

״כלום, מה יש להגיד. עוד לא מצאתי את הבת המתאימה.״

הם דילגו מעל מדרגה רופפת.

״אתה בטוח שזה רק זה?״ סקורפיו הפך פתאום לרציני.

״אתה רומז משהו?״

״אני חבר הכי טוב שלך, אל. אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל.״

״תודה, אני יודע,״ אלבוס חייך לסקורפיו. ״אבל יקל עליי עם פשוט תעזוב את הנושא הזה עכשיו.״

״אוקיי,״ סקורפיו אמר. ״אם יש לך משהו שמפריע לך- הכל- פשוט תבוא אליי. Anytime.״

״זה אומר הרבה בשבילי. תודה, סקורפ.״

סקורפיו מיהר להעביר נושא, כי הוא ראה שלאלבוס היה מאוד לא נוח מהשיחה הזאת. ״אז, מה אתה חושב שלוק יעשה לנו?״

״כנראה כלום,״ חרץ אלבוס. ״לוק אוהב אותנו ברמות.״

״זוכר ששמנו ממתקיא בשתייה של כולם?״

״איך אפשר לשכוח,״ אלבוס צחק.

״ולוק אמר שזו הייתה רק השתובבות תמימה?״

״הוא היחיד שלא שתה את המים, והיחיד שלא התחיל להקיא את נשמתו באמצע האוכל.״ חייך אלבוס.

״מזל שהזהרנו אותו, אה?״

״ועכשיו הוא חייב לנו- סוג של...״

סקורפיו דפק שלוש פעמים על דלת העץ. רעש עמום של גרם מדרגות האבן זז הדהד בחללי המסדרון.

״היי, לוק? פרופסור ווייט? פרופסור לוקאס?״ שאל אלבוס. לא הייתה תשובה.

סקורפיו בא לדפוק שוב, אך הדלת נפתחה. שקט שרר במסדרון, וזה הלחיץ את אלבוס.

״לוק?״ הם פתחו את הדלת בשקט ובזהירות, מוודאים שהפרופסור החביב עליהם לא עושה להם איזה תרגיל.

״תחפש שם, טוב?״ שאל סקורפיו. אלבוס הנהן והם התפצלו. המשרד של פרופסור לוקאס ווייט היה בוודאות אחד מהמשרדים הגדולים ביותר בהוגוורטס.

אלבוס הלך לכיוון אליו סקורפיו הורה. הייתה לו תחושה ממש לא טובה. הוא עקף את שולחנו של הפרופסור, בוחן לאט כל פינה. בקצה של הררצפה הוא הבחין במשהו.

המראה שיפד לאלבוס את כל החושים. הלב שלו דפק במהירות. הוא נשאר דומם ומאובן. הפחד עילף אותו, הוא היה מוצף בהרגשת אימה.

הפרופסור שלהם, זה שהיה הכל בשביל אלבוס, החבר השני הכי טוב, האוזן הקשבת, שכב על הריצפה, ללא רוח חיים.

		הפרק הבא