למה אתה לא מקשיב?

אלבוס זכר את מה שקרה במעורפל;

הוא ישב עטוף בשמיכה על ספתו של פרופסור וויט, צופה בקוסמים לוקחים אותו אל מחוץ לחדר על אלונקה.

המנהלת, פרופסור מקגונגל, עמדה ליד מדף הספרים הקטן והשחור, קרוב למקום בו שכבה גופתו המנוחה של פרופסור וויט, מתחקרת את סקורפיו לגבי מה שקרה- מה הם עשו במשרדו של וויט, האם הם שמעו רעשים משונים בוקעים ממשרדו, האם הבחינו במשהו מוזר בגופתו.

אלבוס ישב שם דומם, בוהה במתרחש.

פרופסור מקגונגל שחררה את סקורפיו, קוראת לאלבוס כדי לדבר איתו.

היא שאלה אותו למה הם באו, איך הם מצאו אותו, ומתי הם מצאו אותו.

אלבוס ענה, בוהה באוויר.

הפרופסור אמרה שאם הוא מרגיש שהוא צריך לדבר איתה- על כל דבר- שיבוא למשרדה.

אלבוס והמנהלת לא היו מחוברים. לא כמו אבא שלו והמנהל שהיה בזמנו, אלבוס דמבלדור.

המנהלת שחררה את הבנים, אומרת להם ללכת למטבחים לבקש כוס שוקו חם.

סקורפיו הלך למטבחים, בזמן שאלבוס פנה לכיוון המעונות.

״אני יביא לך שוקו חם, אוקיי?״ סקורפיו שאל אותו בקול מודאג. אלבוס הנהן.

עכשיו הוא נמצא על מיטתו במעונות, מכוסה שמיכה, בוכה חרישית. הוא לא יכל לקבל את זה. ראש בית סלית׳רין איננו. 

האיש שעזר לו כל כך, שהיה לו כמו אב שני, כמו חבר. שאלבוס יכל לסמוך עליו, לספר לו את מה שעל ליבו בידיעה שהפרופסור לא ישפוט, בידיעה שהוא ישמור את סודו של אלבוס, בידיעה שיעזור לו.

לוקאס וויט היה האדם היחיד שידע על נטיותיו המיניות של אלבוס, ותמך בו כל כך. אפילו אביו האמיתי לא ידע את זהותו המינית של אלבוס.

הוא פשוט תמיד הרגיש שאפשר היה לסמוך על פרופסור וויט.

אלבוס לא יכל לעכל את זה.

הוא הרגיש כאילו חתכו אותו עם סכין. הוא דימם כל כל חזק.

הכל כאב לו.

אלבוס אף פעם לא הרגיש מוות. אף אחד מיקיריו לא מת עד אז. ועכשיו שהוא מכיר את ההרגשה- הוא יודע שזה שורף אותו מבפנים.

הוא רצה חיבוק ממישהו שהוא אוהב. הוא רצה שמישהו יבוא ויגיד ״אל, אתה תהיה בסדר.״

אבל הוא ידע שזה לא יהיה בסדר. הוא ידע ששום דבר לא ימלא את החור שנשאר לו בלב.

הוא שמע צעדים מחוץ לחדר. סקורפיו נכנס, בידיו ספל שוקו חם.

הוא התיישב על קצה מיטתו של אלבוס, מניח את הספל החם על השידה.

״אל, יהיה בסדר,״ סקורפיו אמר בטון רך.

לעומת אלבוס, סקורפיו איבד כל כך הרבה מיקיריו. אמו נעלמה, סבתו מתה, ידידה של אביו מתה.

אלבוס תהה אם אפשר ״להתחסן״ למוות. סקורפיו איבד כל כך הרבה אנשים, שכבר הוא נראה כאילו זה פחות משפיע עליו.

אלבוס ידע שזה לא בגלל שלא אכפת לסקורפיו. הוא פשוט קובר את רגשותיו, כמו שעשה תמיד.

סקורפיו התקרב לאלבוס. הוא חיבק אותו. אלבום חיבק את סקורפיו בחזרה, דמעותיו המלוחות ממלאות את גלימתו של הנער הבלונדיני.

״אתה תהיה בסדר, אוקיי? אנחנו נעבור את זה.״ סקורפיו נכנס מתחת לשמיכה שאלבוס התכסה בה. אלבוס פינה מקום.

אלבוס הרגיש שסקורפיו חיבק אותו מאחורה. הוא הרגיש כל כך מוגן. בפעם הראשונה הערב, הוא הרגיש שליו. שניהם נרדמו, חווים חלומות שקטים.

---------------------------------------------------

הארי ישב במשרדו. בשלוש חודשים האחרונים היה לו כמעט 26 מקרים של קוסמים שנעלמו מבתיהם באופן מסתורי.

מאז מותו של אדון האופל, קוסמים לא הרבו להעלם. מקסימום אחד בחודשיים.

היה שם משהו מטריד ללא ספק. הקוסמים נעלמים בקצב מהיר. ולמשרד הקסמים אין מושג לאיפה או איך או מתי. זה גרם לו לחוות התמוטטויות עצבים. 

הארי היה הילאי. מטרתו היא להביא את כל אוכלי המוות לאזקאבאן. את כל מי שעשה מעשים רעים לדין.

הוא דפק את ראשו בשידה. יש משהו שהוא מפספס כאן- רק הוא צריך לעלות על זה. 

הארי בזמן השבועות האחרונים יושב על מקרה ההעלמות. הוא כבר כמעט לא מבקר בביתו, כמעט לא אוכל או שותה, אפילו לא יוצא ממשרדו.

לפעמים ג׳יני או רון או הרמיוני באים לבקר. דראקו בא פעמיים, שואל מה עם ההעלמויות. אחת המכשפות שנחטפו היא אשתו של מאלפוי.

להארי היה קשה לראות אותו סובל. הוא לא היה חבר טוב של מאלפוי, אבל כן היה לו לב. הרבה אנשים שקשורים אל מאלפוי מתו בזמן האחרון. הארי מצא את עצמו מרחם על דראקו.

סביר להניח שהארי היה משתגע אם היו חוטפים את ג׳יני. הוא הניח את משקפיו, ושיפשף את עיניו. כמה ימים הוא לא ישן? הוא כבר לא סופר.

הוא התחיל לקום, מתמתח. אלא שמאלפוי נכנס פתאום למשרד.

״איך מתקדם המקרה, פוטר?״ אמר בקולו המזלזל הרגיל, אך הארי שמע גם רעד קטן בקולו.

״היי, מאלפוי,״ להארי באמת לא היה כוח לשיחת ״כמה אתה גרוע בעבודה שלך״ של דראקו.

״אתה וההילאים שלך מצאתם את אישתי?״ זיק של תקווה נצץ בעיניו. ״או שאתה עדיין גרוע בעבודה שלך?״ 

״באמת שאין לי כוח לשיחות העידוד המרגשות שלך,״ הארי היה קצת מעוצבן. הוא עושה מעל ומעבר כדי לתפוס את האשם.

אבל מי שעושה את זה בבירור יודע מה הוא עושה בלי להיתפס. היחיד שיכל לעשות את זה- זה היה וולדמורט. אך וולדמורט מת.

״תאמין או לא, לא באתי לעודד אותך עם ׳אחת משיחות העידוד המרגשות שלי׳,״ לגלג. ״באתי להעביר מסר מאשתך.״

״מה מאלפוי, פיטרו אותך אז אתה בחלוקת דואר עכשיו?״ הארי אהב לרדת על דראקו. זה גרם לו נחת מסוג כלשהו.

״חה חה. תגיד תודה שבכלל הבאתי לך את זה ולא קרעתי את זה בדרך. מה אהובתך רוצה עכשיו?״ דראקו גם אהב לרדת על הארי. 

הארי שתק. מאלפוי שתק. 

פתאום כאב מסמא תקף את הארי. הוא הרגיש את הצלקת שלו בוערת באש.

״אאע!״ הוא צרח. הוא טילטל את ראשו לכאן ולכאן, מתחנן שהכאב יפסיק.

״פוטר?״ מאלפוי נתקף חרדה רגעית. ״היי, פוטר?״

״תעשה שזה יפסק!״ הארי צעק, חופן את ראשו בידיו, מרגיש שראשו עומד להתפוצץ.

מאלפוי מיהר אל הארי, מחזיק בכתפו.

הכאב בצלקת פסק. 

״פוטר, אתה בסדר?״ מאלפוי דאג. באמת דאג. בפעם הראשונה הוא דאג להארי.

״לא...״ שחור השיער עצם את עיניו.

״מה קרה? פוטר מה קרה?!״ אבל לפי פרצופו של הארי מאלפוי הבין. ״לא...״ הוא לחש.

הצלקת כאבה לו, בפעם הראשונה זה 23 שנים.

הפרק הקודם		הפרק הבא