כשהישראלים הגיעו להוגוורטס

רוב הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

הארי רץ לאורך התחנה. העגלה שנשאה את ציודו לשנת הלימודים יצאה משליטה, והוא כבר לא יכל לעצור. אבל הוא לא דאג. זאת היתה הפעם השביעית שעשה זאת. בעצם, אם מחשיבים את השנה שבה אוכלי המוות השתלטו על עולם הקסמים והארי היה אמור ללמוד בשנה השביעית, הוא עשה זאת שמונה פעמים. אבל בעצם זה לא נכון. הוא ויתר על שנתו השביעית בידיעה שאוכלי המוות יהרגו אותו אם יראה את פניו בהוגוורטס, ולכן הוא יצא למסע חיפושים, ולבסוף השמיד את וולדמורט, ראש אוכלי המוות.

כעת, הוגוורטס הציעו לכל התלמידים להשלים את השנה שפיספסו או לא למדו בה כמו שצריך, כי בואו נודה בזה, אוכלי מוות מפעילים מכשירי עינויים הרבה יותר טוב משהם מלמדים. רון, הרמיוני וג'יני כבר חיכו לו בצד השני. הוא חייך אליהם בהתרגשות והדביק נשיקה קצרה על שפתיה של ג'יני. גם רון נישק את הרמיוני, נשיקה קצת יותר ארוכה. קצת בלשון המעטה. "לא הגזמתם, אה?" ציחקק הארי. רון לא התנתק מהרמיוני עדיין. "אתם עושים את זה כאילו יש לכם זמן, כשדקה לאחת עשרה עכשיו!" הוא אמר ברצינות הרבה ביותר שיכל לגייס, אף על פי שפרצופו הסגיר חיוך חנוק שאיים להתפרץ ולהפוך לצחוק מתגלגל.

רון והרמיוני התנתקו, ועלו ביחד עם הארי וג'יני לרכבת. הם מצאו תא, והתיישבו בו. לונה ונוויל לא הצטרפו אליהם, בטח מצאו תא לבד. הם דבוקים אחד לשני כמו צפרדע שוקולד לביצת הסוכריות מאז שהם במערכת יחסים. ארבעת החברים התיישבו והנסיעה החלה, כאשר זוג תלמידים, בן ובת, נכנסו לתא. שניהם נראו בסביבות שנתם השמינית, כמו הארי רון והרמיוני. "היי," חייך הבן, "אפשר להצטרף?". בלי לחכות לתשובה הוא והבת נכנסו לתא והתיישבו לידם. הבן היה מאוד גבוה לגילו עם שיער שחור חלק וקצר, והבת הייתה גבוהה, לא כמוהו, ושערה היה חום בהיר ארוך וחלק, ועם זאת בקצוות מעט מתולתל. מה גם שהיה להם מבטא מוזר, לא אנגלי זה בטוח.

לארבעת החברים לא ממש היה אכפת בכל מקרה שיצטרפו אליהם, והיו שמחים לחברים חדשים. "לא הצגנו את עצמנו" אמרה הבת בעודה תוקעת מרפק בצלעותיו של הבן בשובבות, "אתם יכולים לקרוא לי הרלייט, וזה-" היא עצרה לרגע בתקווה שיהיה מנומס מספיק כדי להציג את עצמו, "-אתם פשוט יכולים לקרוא לו מקסוול..." היא התייאשה מלחכות והציגה אותו בעצמה "עזבו אותו, רייבנקלואי עד כדי כך שאין לו טקט", "אה, זה רע להיות רייבנקלואי? שאזכיר לך באיזה בית את? רייבנקלו. את תקועה איתי" הוא חייך. "לא הייתי אומרת 'תקועה', אבל מצד שני גם לא אמרתי שזה רע להיות רייבנקלואי..." ענתה לו בחזרה הרלייט. "שניכם רייבנקלואים? איך זה שבחיים לא ראיתי אתכם פה?" שאל הארי, ועל פרצופו היתה הבעה מבולבלת. מאוד. הרלייט ומקס הביטו אחד על השני, ואז על הארי. "אתם כבר תגלו בארוחת הערב..." מקס פנה אל כל ארבעת החברים, בלי לפרט יותר מדי. "וגם, המבטא שלכם לא דומה לשום מבטא שהכרנו אי פעם. מאיפה אתם?" שאלה ג'יני. "כבר אמרנו לכם, תגלו בארוחת הערב" הרלייט ענתה.

לפתע דלת התא נפתחה, ותלמידה, שגם אותה הארבעה לא ראו בחיים, הופיעה בפתח. היה לה שיער חום חלק לגמרי ופנים עגולים עם חיוך שנראה בלתי ניתן להסרה. כשראתה את הרלייט ומקס, היא נראתה מופתעת. "אה... מעניין... החננה פה" היא אמרה בעוד גבותיה מתעקמות, חיוכה הופך למרושע במיוחד והיא מסתכלת על מקס. הוא קם ממקומו ושלף את שרביטו, "מה את עושה פה, פלמיה?", הוא מלמל. פניו לבשו הבעת כעס טהור בעוד שרביטו מצביע עליה. היא התעלמה משאלתו והמשיכה בשלה, "אתה עדיין החבר של הבוצדמית הדוחה הזאת? תזרוק אותה. אתה צריך מישהי שווה וטהורת דם, כמוני. מה אתה אומר?" היא התבדחה כשהחיוך המרושע לא יורד מפניה.

הרלייט נראתה קצת פגועה אך כעוסה שקראו לה בוצדמית, ומקס רתח ואיבד את קור רוחו. "אל תקראי לה-" הוא אמר בקול הולך וגובר. בתנועת יד זריזה הוא סובב את שרביטו במיומנות בידו, כשלפתע השרביט שלו נעלם ובמקומו הופיע שרביט מעץ מגולף באורך של כמעט מטר, שכבר לא ממש אפשר לקרוא לו שרביט אלא מטה, "בוצדמית!!!!!!" הוא המשיך את משפטו בצעקה, תוך כדי שהוא מסובב את ראש המטה באוויר כאילו צייר עיגול, וברקים התחילו להתלכד בראשו ולזרום לאורך כל המטה. חיוכה של פלמיה נמחק והיא החווירה. היא הכירה את המטה הזה טוב מאוד. מקס הצביע עליה במטה, וברקים קפצו עליה, מהממים אותה. היא איבדה את הכרתה ונפלה, שרועה על רצפת הרכבת. הרלייט הצביעה על עיניה בשרביטה, והן התחילו לזהור בהילה אדומה. "הנה 'מכשפת השני' בתא ההוא. תזרוק אותה לשם" סיננה הרלייט. "מוביליארבוס פלמיה לתא שש עשרה..." מלמל מקס והצביע במטה על פלמיה. גופה המעולף הושלך לאורך הרכבת לתוך תא במרחק של כעשרים מטר מהם והדלת נסגרה מאחוריה. 

מקס התיישב, ואף אחד לא דיבר. הרכבת כבר נסעה יותר משעה, בלי שאף אחד שם לב שהזמן חלף כל כך מהר במהלך הריב עם פלמיה. ציפתה להם עוד נסיעה ארוכה, וארבעת החברים ההמומים החליטו לתת קצת שקט לזוג העצבני והמתוח שישב לידם, וגם לעצמם, אחרי מה שראו. והנסיעה המשיכה.

תודה לכל מי שקורא את הפאנפיק, אשמח אם תדרגו אותו ותמליצו עליו.

קצת על הסיפור: עד כמה שזה מוזר, חלמתי את הכמה פרקים הראשונים (זה גם מה שמייחד את הפאנפיק מאחרים לדעתי), וכשהתעוררתי החלטתי לכתוב כל מה שראיתי שם בתור פאנפיק בפורטל הארי פוטר.

כמובן שזה משוכתב, הוספתי פרטים חסרים (אם חסרים פרטים זה בעיקר כי שכחתי לפרט, ואני אוסיף פרטים חסרים בפרקים הבאים או שאערוך את הפרק מחדש) וזו לא ממש אותה חוויה כמו לחלום את הסיפור.

 זה הכל מקווה שנהניתם, תדרגו, תמליצו ותגיבו מה אתם חושבים, פרק שני יעלה בקרוב!

		הפרק הבא