זה נגמר

דמעות נפלו על פניו כמו נחלים. מבטו זועם ולא ממוקד.

"ג'...נ...י" הוא החזיק את גופה הקר כאילו אם יאבד את אחיזתה, יאבד את אחיזתו האחרונה בשפיות. "תעוררי, א-אני מתחנן!"

אין תשובה. עיניה בוהות בנקודה שאינה קיימת. לנצח.

הוא מסרב להאמין. עד כלפני כמה דקות הוא היה בעננים, מאושר. עכשיו הוא עמוק באדמה, סובל יותר מתמיד.

יד חמה מונחת על גבו "הארי!" –קולה של הרמיוני. "הא-" היא מבחינה. מתחת לכל הדם, הבשר החשוף והבד הקרוע. נמצאת ג'יני. "הארי, עזוב אותה"

"לא! זה לא נגמר!" קולו נשמע מרוחק, כאילו לא שלו. קול מיוסר וצרוד.

"הארי, זה נגמר, בוא נברח. אתה פצוע" קולה משתדל להיות מנחם, רגוע. מאופק.

הקולות מתערבלים בראשו.

"רון! הארי פצוע! אני מאבדת אותו!" קולה של הרמיוני.

"אני בא! אל תעזבי אותו!" קולו של רון.

 הכל משחיר. הוא קורס. מוחץ את גופה של ג'יני תחתיו. זה כבר לא משנה.

איך זה קרה? איך החתונה היפה בעולם נהרסה כך?

"הארי? איך אתה מרגיש?" קול לא מוכר של אישה מפריע לשנתו.

"מ-מה?" זה קולו שלו אבל הוא נשמע שונה.

"דוקטור, הוא התעורר. לקרוא לחבריו?"

 הוא שוב פעם לא מצליח לעקוב אחר הקולות והצבעים.

משהו חד דוקר את זרועו. מבטו מתפקס.

חדר לבן. מיטה לבנה. לגופו כותנת שמסתירה בקושי את גופו. הוא בבית החולים על שם הקדוש מנגו.

"אאוץ', זה לא נעים" שוב פעם קולו. זה באמת הקול שלו? הוא מסוגל להרגיש משהו?

צחוק רך, מוכר. הרמיוני. "הארי, התעוררת?"

"אני מניח שכן" הוא עונה לה בקול עייף. "איפה רון?"

"רון לא יגיע היום" קולה נעצב. "עזוב את זה, הארי. יש לי מכתב עבורך"

"מה? ממי?"

"ג'-ג'ני כתבה את זה מסתבר. היא אמרה לי להעביר לך את זה אם זה יקרה" היא התיישבה לצידו. מושיטה לו מכתב שבברור נפתח כבר. "רון קרא את זה. אני מצטערת"

"בגלל זה הוא לא יבוא היום?" הוא לוקח את המכתב ביד חבושה.

"כנראה" קולה מסתיר משהו. הוא יודע. "פשוט תקרא כבר"

		הפרק הבא